הטייס שהמריא מעלה-מעלה גם בהתמודדות בשבי הסורי

לפני 44 שנה (13.10.1973) נפל הטייס סא"ל אבי לניר בשבי הסורי. הוא עמד בעוז בחקירות ושתק, שתיקה שעלתה לו בחייו. את דמותו של הטייס הנערץ שהיה לסמל מעלה בטור השבועי של אפרים לפיד, חוקרת נושא השבויים, ד"ר רוית גור-לינדנברג

 

אפרים לפיד | 07/12/2017

צילום: אתר חיל האוויר

אברהם (אבי) לניר נולד ב- 1940. בגיל 19 התגייס לצה"ל ונקלט בקורס טיס. כטייס וכמדריך טיסה התבלט בדייקנות, במקצועיות ובאווירה של רוגע. ההקפדה לפרטי פרטים לא באה על חשבון האנושיות והלבביות, שכל כך אפיינו אותו. בסיום לימודי הנדסה בטכניון, התמנה לסגן מפקד טייסת בבסיס חצור והביא עימו משב רוח חיובית לאנשים ולטייסת, בידע הטכני שרכש בלימודיו בטכניון ובמיומנות הטיסה הגבוהה שלו.

באוגוסט 1970, בעקבות הטייסים הרבים אשר נפלו, נפצעו ונפלו בשבי במלחמת ההתשה, עבר לניר הסבה למטוס ה"קורנס" ("פאנטום"). גם שם התבלט כטייס טוב, מהיר ונועז. ב-1971 התמנה למפקד "טייסת 101" – טייסת ה"מיראז'ים" בבסיס חצור. מתארים את שירותו שם; "כשדיברת עם לניר הרגשת שאתה עבורו עולם ומלואו... אבי היה עממי, צנוע, קליל נטול היררכיה...בעל קסם אישי רב... ראו את יראת הכבוד כלפיו, אבל לא היה דיסטנס, העריכו אותו והיה ברור שילכו אחריו בכל דבר! ".

בבוקר 13.10.73 היה לניר במטה חיל האוויר, ועם חזרתו לטייסת המריא מיד לגיחת קרב בעומק סוריה. הוא לא השתתף באותו בוקר בתדריך בטייסת, שם הוזהרו הטייסים ממארב טילים באזור הגולן. לניר נכנס לשטח שנשלט ע"י טילי נ"מ ומטוסו נפגע. על אף הפגיעה, הצליח להטיס את  המיראז' שלו עד לגבול, אולם אז הפסיק המטוס לתפקד. הוא נטש את מטוסו והמצנח נסחף לשטח הפקר שבין הכוחות הסורים לצה"ל; מיד החל מירוץ שעתיד היה לחרוץ את גורלו; מי יגיע ראשון - חיילי צה"ל או החיילים הסורים...הסורים הגיעו ראשונים; למול עיניהם של חיילי צה"ל העלו אותו הסורים על שריונית וממנה אל ג'יפ, והסתלקו במהירות מהמקום.

מפקד הטייסת הנערץ נפל בשבי. בסוף אוקטובר 1973 דרשה ישראל מסוריה להעביר לצלב האדום את שמות השבויים שבידיה, אך הסורים התעלמו לחלוטין, בניגוד גמור לחוקי אמנת ז'נבה השלישית. הסורים, בשונה מהמצרים, הקשיחו עמדות וכשגברו הלחצים עליהם שחררו ושידרו מפעם לפעם תמונות ומסרו רשימות שבויים. שמו של אבי לניר לא נזכר בהן.

בעיצומה של "המלחמה הקרה" ידעה ישראל כי בחקירות הקשות שעוברים שבויי צה"ל משתתפים גם חוקרים מקצועיים מנוסים מברה"מ, המסוגלים לגרום לנחקר לדבר. אבי לניר היה "שותף סוד מועדף", שאסור היה שייחשף.

משנודע דבר נפילתו בשבי של לניר נרשמה תכונה ודאגה בצה"ל ובצמרת המדינית של ישראל. היה צורך קריטי לחלץ את לניר מידי שוביו. מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף מוטי הוד, אמר שבידי לניר היה מידע שהיה מעמיד את קיומה של מדינת ישראל בסכנה, אילו נשבר וחשף סודות. ייתכן כי גם לעובדה שאביו של אבי לניר, יעקב, בכיר בשרות הביטחון הכללי, היתה השפעה על העינויים הקשים שעבר. החוקרים בשבי הסורי עשו הכל כדי להוציא ממנו את המידע הנכסף, לניר שתק! שתיקה שעלתה לו בחייו.

הישראלי האחרון שדיבר עם לניר היה הטייס עמיחי רוקח, שנפל בשבי יום אחריו. לימים סיפר רוקח כי באחד המקרים שהתעורר מההתעלפויות שלו בבית החולים בכלא אל-מאזה בדמשק שמע מישהו מהשבויים מאיית את שמו לחוקרים. היה זה אבי לניר, שעם עזיבתם של החוקרים שאל בלחישה "יש פה מישהו?" והתשובה היתה; "רוקח כאן". לניר שאל את רוקח למצבו, ורוקח ענה שהוציאו לו ריאה ואז שאל את לניר למצבו, ותשובתו של לניר היתה; "שברו לי את הידיים והרגליים... שברו לי את העצמות...", לדברים אלה היה עד גם סגן אברהם עשהאל מטייסת 201, אשר נפל בשבי הסורי שישה ימים לפני לניר. אלה היו דבריו האחרונים בטרם הגיעו השומרים... ומאז, אבי נעלם, נרצח בשבי הסורי בשל שתיקתו.

כשמונה חודשים לאחר נפילת מטוסו הוחזרה גופתו של לניר ארצה. שלושה ימים לאחר מכן, הובא לקבורה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

באפריל 1976 הוענק לו עיטור העוז.  בתיאור הסיבות לעיטור נאמר: "סגן אלוף אבי לניר צנח והגיע חי לקרקע, נתפס ונלקח בשבי. עונה למוות ע"י חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית". את העיטור הפקידו הרמטכ"ל מרדכי גור ושר הביטחון  שמעון פרס, בידי אשתו, מיכל, וילדיו נעם ונורית.

***

מתוך הספר "אדם מול שמיים – מסכת חייו של סא"ל אבי לניר בעל עיטור העוז" בהוצאת המשפחה, ואיננו למטרות רווח

שיתוף