חידת התעצמות צבא מצרים

facebook.com/EgyArmySpox

באופן מסורתי, מצרים היא אחת המדינות החשובות במזרח התיכון אולם בעשורים האחרונים ירדה השפעתה מאוד - הן מסיבות כלכליות והן בשל המחיר הכבד שגבה ממצרים הסכם השלום עם ישראל והמעבר לחסות אמריקאית.

ההסכם והמעבר לחסות אמריקאית אמנם הביאו יתרונות כלכליים רבים, אולם תגובתן העוינת של מדינות ערב להסכם פגעה מאוד במעמדה של מצרים בעולם הערבי, בפרט לאור העובדה כי לא היו ברשותה מאגרי נפט גדולים. יחד עם זאת, חשוב לציין כי הסכם השלום, שבימים אלה מציינים 40 שנה לקיומו, הוכיח את עצמו כיציב מאוד. למרות תקופות שפל ביחסים ואף תקופת שלטונם הקצרה של 'האחים המוסלמים' לא הביאה לביטולו.

לאחרונה ניתן לזהות מהלכי מודרניזציה והתעצמות משמעותיים בכוחותיה הצבאיים של מצרים. למשל בעוד שב-2010 נטען כי עמדו לרשות צבא מצריים 973 טנקים מודרניים יחסית מסוג אברמס, ב-2016 נאמר כי המספר הוא 1,360 – פי שלושה כמעט מההערכה לגבי סד"כ הטנקים הפעיל של צה"ל באותו זמן. המודרניזציה בולטת עוד יותר בחילות האוויר והים. לדוגמא, מספר מטוסי ה-F-16 האמריקאים לדורותיהם גדל בעשור האחרון מ-151 (מהם 113 מודרניים מדגמי C/D), ל-208 או 220 (מהם לפחות 177 מודרניים), ונקנו עשרות מטוסים נוספים מצרפת ומרוסיה.

גם בתחום ההכשרות והאימונים ניכר מאמץ שיפור מצרי. הצבא המצרי מבצע בשנים האחרונות תרגילים בהיקף נרחב, כולל תרגילים אוגדתיים בהיקף מלא, בהשתתפות כלל החיילים ביחידות המתאמנות. התרגילים במגמת עלייה בשנים האחרונות. תרגיל באדר 2014 המצרי היה הגדול ביותר מאז 1996 ובנוסף ממשיכה מצרים בתרגיליה המסורתיים עם מדינות אחרות, כדוגמת תרגילי "כוכב זוהר" הדו-שנתיים עם ארה"ב. ב-2017 בוצע התרגיל שוב, לאחר שמ-2011 הוקפא בידי ממשל אובמה בעקבות המהפכה במצרים. במקביל, בחמש השנים האחרונות ניתן למנות אימונים משותפים עם הכוחות המיוחדים של ירדן, רוסיה ויון. ברור שמצרים מתאמנת יותר מבעבר, ועם הרבה יותר מדינות מבעבר. בניית תשתית אימונים גדולה, כולל מתקנים ללחימת שטח בנוי, גם היא סימן לכך.

השאלה מדוע עושה זאת מצרים היא עדיין חידה. התעצמות כשלעצמה עשויה להיות סימן מדאיג, אולם היא אינה מוכיחה כוונה מסוימת מצידה של מצרים. ישנן סיבות רבות לבניין כוח צבאי. בין ההסברים האפשריים (והסותרים) ניתן למנות: התעצמות לצורכי שימור מעמדה בעולם הערבי, הן כאמצעי איזון לחולשתה הכלכלית והן בעקבות 'מירוץ החימוש' במפרץ הפרסי; איתותים למדינות שכנות;  יצירת תשתית לפריסה רוסית; הכנות לסכסוך עם ישראל או לביטול פירוז סיני; וחיזוק המעמד הפנימי במדינה שבה הצבא הוא, במובנים רבים, המדינה עצמה.

הנשיא א-סיסי עצמו הצהיר כי איננו חושש מפלישה כי אין איום של צבא סדיר על מצרים, וכי מצרים צריכה צבא גדול בשל המצב הלא יציב וה'ואקום' במזרח התיכון. בהתאם לדבריו אפשר לפרש לפחות חלק מההתעצמות המצרית כמיועדת לפרישת כוחות מהירה ברחבי המזרח התיכון – ונשיא מצרים אכן הצהיר בזמנו על תמיכתו בכוח ערבי מאוחד להתמודדות עם בעיות במזרח התיכון, כוח שמצרים תהיה חלק ממנו.

הגם שאי אפשר לדעת כרגע מה מטרתה של מצרים בהתעצמות הניכרת בשנים האחרונות, היא עדיין אומרת דרשני. התעצמות צבאית כוללת – שיש בה רכש ציוד, שיפור התשתיות, שיפור האימונים – יוצרת מצב חדש ומחייבת את המדינות השכנות לתשומת לב יתרה, שאינה יכולה להסתמך רק על ניתוח כוונותיו של העומד בראשה כיום, אלא גם על סמך מעשיה של מצרים ויכולותיה.

המלכוד שבתגובה ליכולתה הצבאית של מדינה שכנה על ידי התעצמות הוא שהתגובה עצמה מועדת ליצור מרוץ חימוש שכן המדינה השכנה גם היא מועדת להגיב ליכולת הצבאית של שכנתה וחוזר חלילה – מצב שעלול להיות מסוכן ולגלוש לכדי עימות צבאי.

כיוון שחלקים ניכרים של החברה המצרית לא השלימו עם ישראל או התאכזבו מהסכם השלום, והשלום נותר במידה רבה שלום בין מדינות אך לא בין חברות. אין צורך להרחיק מדי: אם היו 'האחים המוסלמים' נותרים בשלטון ומצליחים לבצע מהלך כמו-ארדואני במצרים, היינו טיהור הצבא והכפפתו לשליטתם, הייתה ישראל מוצאת את עצמה מודאגת הרבה יותר ממהלכי הצבא. העובדה שבאישור ישראל הותר למצרים להכניס לשטח סיני, כדי להילחם בדאע"ש, הרבה יותר כוחות מאשר אלה המותרים לפי הסכם השלום (נשיא מצרים הצהיר לאחרונה על פריסת 20 גדודים נוספים בסיני, כוח שהוערך יחד עם יחידות הסיוע שלו ביותר מעשרים אלף חיילים) גם היא מחייבת את ישראל לתשומת לב גדולה.

למרות שכותב שורות אלו איננו רואה סבירות רבה לעימות בין ישראל למצרים, ושותף לאמונה הרווחת בישראל שתחת א-סיסי ישראל ומצרים קרובות מאי פעם, הרי שהתעצמות הצבא המצרי, שיפור יכולות הפריסה שלו (במובילי טנקים, בתשתיות, בספינות סער בעלות יכולת נשיאת חיילים וטנקים, וכן הלאה) ופריסת הכוחות בסיני מצדיקה תשומת לב רבה – וזהירות לא פחותה.

אתגר הגדול העומד בפני ישראל כיום הוא מצד אחד לשמר ולשפר את היחסים עם מצרים, ומצד שני להיות ערוכה, בלי ליצור מסלול הסלמה לא מכוון, למצב שבו התסריטים האופטימיים לא יתרחשו.

מאמר זה הוא תקציר מחקרו של ד"ר הנקין חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) בנושא ההתעצמות המצרית. לקריאת המאמר המלא, לחץ כאן

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר
To prevent automated spam submissions leave this field empty.
Image CAPTCHA

אולי יעניין אותך גם