משמר הירדן – סיפור לא סגור ממלחמת העצמאות

כ-70 שנה נשארה פתוחה בלבבותיהם של מתיישבי משמר הירדן תחושת ההתנכרות של הנהגת הישוב אליהם במלחמת העצמאות. רמז לקשר פוליטיקה וביטחון בטור השבועי של אפרים לפיד

 

אפרים לפיד | 16/11/2017

האנדרטה לזכר מגיני משמר הירדן (צילום: באדיבות ד"ר אבישי טייכר)

המושבה משמר הירדן נוסדה בשנת 1890, אשר במלחמת העולם הראשונה חרבה וננטשה בקרבות שהתחוללו שם בין הבריטים לעות'מנים והוקמה מחדש בשנת 1923. רוב תושביה היו מזוהים עם בית"ר ואצ"ל. במלחמת העצמאות הייתה המושבה נתונה ללא הרף למתקפת יריות מהצד הסורי. בליל 6 ביוני 1948 תקף גדוד רגלים סורי את המושבה מדרום, אך נסוג מאש המגינים.

ב-10 ביוני תקפו הסורים שנית והצליחו לחדור למושבה. תושבי המקום לחמו שש יממות נגד כוחות גדולים של הצבא הסורי והדפו שתי מתקפות קשות. כשביקשו סיוע ותגבור אמרו להם שלא ידאגו ותגבורת תגיע. מפעם לפעם שלחו מספר חיילים, אבל אחרי הקרב השני, כשרבים מהם כבר היו פצועים והרוגים, הייתה תחושתם כי הופקרו. בקרב נפלו 11 מבני המושבה ועוד שלושה חיילים מגינים. 41 מאנשי המקום והלוחמים נלקחו בשבי הסורי, ושוחררו רק כעבור 13 חודשים, במסגרת הסכם שביתת נשק עם הסורים.

סיפור נפילת המושבה משמר הירדן שנוי במחלוקת בין יוצאי האצ"ל ליוצאי "ההגנה". מעשה גבורתם של בני המקום הועלם מתודעת הציבור מסיבות פוליטיות, אם בשל המחדל של כוחות הסיוע ואם משום ההשתייכות הפוליטית הבית"רית של בני המושבה. לבני המקום נראה כי גדוד 23 מחטיבת כרמלי, שהוקצה כתגבורת להגנת המושבה, עוכב על ידי מִפקדת חטיבת "עודד" שהייתה אחראית על האזור. ממסמכים מהתקופה נראה כי כוחות "ההגנה" אף עצרו כוחות תגבורת של האצ"ל בראש פינה. מנגד טענו אנשי חטיבת "עודד" כי גדוד 23 לא הספיק להתארגן לעזרת המושבה. על חורבות המושבה התמקם לימים קיבוץ גדות מיסודו של ארגון הנוער העובד, וכשני ק"מ מערבה משם הקים ארגון "בני צפת" הבית"רי את מושב העובדים משמר הירדן. כך קרה שהמושבה לא נבנתה מחדש מאז.

המחלוקת סביב המושבה והיישובים שירשו אותה נמשכה גם בשנותיה הראשונות של המדינה. משרד הביטחון סירב להעניק את נס הקוממיות למושב העובדים משמר הירדן בטענה, שהנס מוענק רק ליישובים שעמדו במערכה ונותרו במקומם לאחריה, אל מול טענה של בני המושב שהם יורשי המושבה, כפי שזכה בנס ישוב בנגב שזז עשרה קילומטרים מהנקודה בה ישב לפני המלחמה. מאוחר יותר זכה המושב לקבל את הנס, משהוחלט שגם יישוב שחרב במלחמה ראוי לו.

בסיפורה של המושבה ראויה להערכה אישה אמיצה אחת, רבקה גרבובסקי, אשר לא זכתה להוקרה מתאימה בתולדות ביטחון ישראל. היא שכלה ביום אחד את בעלה חיים ובנה הבכור בן ה-16 מנחם, שנרצחו בידי ערבים במאורעות תרצ"ח (1938). היא לא נשברה ושלושה חודשים לאחר מכן נולד בנה, שנקרא חיים מנחם על שם אביו ואחיו. בעבודה מפרכת הפך המשק המשפחתי שלה לאחר המשגשגים במשמר הירדן. גם במלחמת העצמאות לא נטשה את נחלתה. כאשר פונו הנשים והילדים למקום מבטחים נשארה רבקה במושבה עם שני בניה אהרן וכרמי.

בכל ימי הקרבות עודדה את רוחם של הלוחמים, הכינה משקה חם, ואף עברה תחת אש בין העמדות, כשהיא מעבירה מסרים ומזון. ביום האחרון חבשה רבקה קסדה, נעה בין העמדות, קיבלה את השדרים שהגיעו באלחוט ורצה להעבירם למא"ז שלחם בשטח. בדרכה נפצעה בידה וברגלה. הפציעה לא עצרה אותה, וגם לא בקשות המגינים שתמצא מחסה במרתף המפקדה. במהלך הלחימה ראתה את בנה כרמי בן ה-19 לוחם בסורים המתקדמים ברחוב הראשי ובולם אותם בגבורה. כל בקשותיה ממנו לסגת למחסה הבטוח לא נענו, ולמרבה הזוועה ראתה אותו נופל מאש האויב. גם לאחר מכן המשיכה במילוי מחסניות עבור הלוחמים שנותרו. רבקה הצליחה להסתתר מן הסורים, יצאה בלילה לבדה כדי לחמוק אל המפקדה בראש פינה, ובשל חוסר מזל עלתה על עמדה סורית ונפלה בשבי הסורים. גם בכלא דמשק התגלתה כמנהיגה טבעית, הנהיגה את הבנות ועמדה בתוקף על זכויותיהן. אפילו מפקדי הכלא הסוריים העריכו אותה והתייחסו אליה בכבוד רב. בשובה מהשבי, החלה מסכת ייסורים חדשה. אדמות המושבה משמר הירדן נמסרו לקיבוץ גדות, כאשר בעלי הקרקע היו בשבי.

הם הגישו תלונה במשטרה על גזילת אדמותיהם אבל במשטרה לא טיפלו, בנימוק שזו הוראה מגבוה. היה מאבק על פיצויים הוגנים והזכות להשתקם. שמונה שנים של מאבק מול מערכות בירוקרטיות אטומות שכמעט לא התייחסו ל"נידחים" ממשמר הירדן. רבקה בת ה-52, ששכלה את בעלה ושני בניה, התקבלה לעבודה כפועלת ניקיון בנתניה, שם נפטרה ב – 1962 בהיותה בת 64 בלבד.

***

תודה לאריה יצחקי מספרו "גבורת משמר הירדן 1948" בהוצאת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ולד"ר איתי פלאות

שיתוף