המזרח התיכון בתפנית
העימות בין מדינות ערב המתונות לאיראן הוא רק קצה קצהו של שינוי מהותי העובר על המזרח התיכון. תא"ל (מיל') חנן גפן על השינויים הגיאו-פוליטיים העוברים על האזור. דעה
חנן גפן
| 15/11/2017
פסגת ראשי הליגה הערבית בקיץ 2017 (צילום: AP)
כל מי שעסק בתחום המחקר המודיעיני יודע כמה קשה לזהות שינוי או תפנית, ודאי כאשר מדובר בתהליך ארוך ומתמשך. לנו, כישראלים שעברו איומי השמדה, אירועי טרור קשים וממשיכים לחוות את הטרור הנקודתי, קשה להרים ראש ולהסתכל אל עבר המרחבים שסביבנו, קושי המועצם בגלל מגבלות שפה שכפינו על עצמנו.
לאחר מספר שנים של סימני שינוי ניתן לקבוע כי במזרח התיכון נעות שכבות טקטוניות. כמזרחן וותיק, אני משפשף את העיניים לעיתים קרובות. כזה דרמטי הוא השינוי. קצה קצהו הגלוי של הקרחון היום הוא העימות בין מדינות ערב לאיראן (חלק ממנו הוא החרם הכלכלי שמדינות המפרץ הטילו על קטאר). מהות העימות היא התנגשות בין דוקטרינה מהפכנית אסלאמית השואפת להתפשט לבין מדינות המפרץ ומדינות ערב הנקראות מתונות.
לכאורה ההסברים המידיים ברורים - השסע השיעי-סוני, איום האסלאם הקיצוני נוסח דאעש, התעוררות תנועות שבטיות ופלגניות כחלק ממהומת ה"אביב הערבי", שינויים במדיניות המעצמות. אולם אין בכל אלה להסביר את כל המתרחש.
בתהליך ארוך שנים, שמעורבים בו הרבה משאבים (חלקם הגדול תרומת משק הנפט), מודרניזציה של מערכות החינוך וחשיפה גדולה לשיח העולמי - גדלו דורות עם ראיית עולם רחבה יותר ומרחב שאיפות אישיות ולאומיות שונים, מעוצבים ברוח הזמן והקדמה וכוללים איכות חיים, פיתוח כלכלי ומסחרי, פיתוח הייטק ויזמות.
רשתות התקשורת המתקדמות שהתפתחו בשני העשורים האחרונים סייעו בגיוון מקורות המידע ובתקשורת בין האנשים. כתוצאה מכל אלה החברות עוברות תהליך מהיר של השכלה, בתוכו יש מרכיבים של חיזוק מגמות חילוניות והתנגדות לשוליים קיצוניים.
מצרים היא דוגמא למורכבות התהליך, לתגובות נגד, אולם גם לעוצמה של תהליך השינוי. התנועה שהביאה להפלת הנשיא מובארק הייתה של צעירים משכילים, אולם תנועת ה"אחים המוסלמים" היא שתפסה את השלטון ותגובת הנגד החילונית של הצבא לא איחרה לבוא. תנועת הצעירים המשכילים ממשיכה במצרים ביתר שאת ותובעת את מקומה בחיים הלאומיים והכלכליים.
גם באיראן זכורות מהומות הדמים ב-2009 שפרצו לאחר שהמועמד הרפורמי הפסיד לנשיא אחמדינג'אד. המהומות הובלו על ידי צעירים משכילים, בוגרי האוניברסיטאות הגדולות בערים. בינתיים, מצליחים לדכא אותם, אולם תהליך השינוי לא נעצר.
יתרה מזו, ניתן להעריך כי הדיכוי הפנימי האיראני מאז המהומות ב-2009 והכבדת היד של משמרות המהפכה ושאר מנגנוני הביטחון יביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אי אפשר לעצור את דו השיח בין האוכלוסייה באיראן לבין העולם החופשי. לפני ארבעים או חמישים שנה אולי ניתן היה לעשות זאת. אין ספק שהאינטרנט הוא אחד מכאבי הראש הגדולים של המשטר האיראני.
אולם ההפתעה הגדולה יותר לכל העוקב, הם הקולות המתונים העולים בעקביות ממדינות המעגל השני כמו ערב הסעודית, סודאן, מדינות המפרץ ואחרים בכל הנוגע לישראל. אלה שואלים שאלות שבעבר לא העזו להעלותם על הכתב או לבטאם ברשתות התקשורת, כגון נרמול היחסים עם ישראל, מתי ואיך להכיר בישראל, היתרונות של קשרים עם ישראל, הצלחות ישראל בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה מול כישלונות הערבים, תהיות באשר למקומו האמתי של הסכסוך הישראלי פלסטיני אל מול מלחמות הדמים והאסונות המתרחשים עתה בעולם הערבי.
ישראל נתפסת כגורם מייצב וכבעל ברית אשר ראוי לשלבו במרחב האסטרטגי המתגבש מול איראן. לדברים יש גם ביטוי מעשי בן כמה שנים - בכל הסכסוכים בהם היינו מעורבים בעשור האחרון - במלחמת לבנון השנייה ובכל המבצעים שנערכו מול עזה - העולם הערבי ישב מנגד, חלקו אף הביע תמיכה בפעילות הישראלית והיו גם כאלה שייחלו להצלחתו (כמו הסונים בלבנון במלחמת לבנון השנייה).
הפלסטינים איבדו הרבה מהקשב והתמיכה של מדינות ערב. בתהליך רב שנתי סולקו הפלסטינים מחלק גדול ממדינות המפרץ בגלל מגוון סיבות, כולן קשורות לקשרים שיצרו עם גורמים שנראה להם כי יסייעו במלחמה מול ישראל או להשמדתה (תמיכה בסדאם חוסיין לאחר שפלש לכוויית והבטיח לשגר טילי קסאם לישראל, קשרים עם איראן ועם גורמים אסלאמיים, למשל). למדינות אלה עניין לקדם הסדר/הסכמה בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובכך להוריד את הנושא מסדר היום של האזור, או לפחות להקטין את הפרופיל שלו.
בואו נקשיב לקולות השינוי. טמונה בהם הבטחה גדולה ליחסינו באזור.
העימות בין מדינות ערב המתונות לאיראן הוא רק קצה קצהו של שינוי מהותי העובר על המזרח התיכון. תא"ל (מיל') חנן גפן על השינויים הגיאו-פוליטיים העוברים על האזור. דעה
פסגת ראשי הליגה הערבית בקיץ 2017 (צילום: AP)
כל מי שעסק בתחום המחקר המודיעיני יודע כמה קשה לזהות שינוי או תפנית, ודאי כאשר מדובר בתהליך ארוך ומתמשך. לנו, כישראלים שעברו איומי השמדה, אירועי טרור קשים וממשיכים לחוות את הטרור הנקודתי, קשה להרים ראש ולהסתכל אל עבר המרחבים שסביבנו, קושי המועצם בגלל מגבלות שפה שכפינו על עצמנו.
לאחר מספר שנים של סימני שינוי ניתן לקבוע כי במזרח התיכון נעות שכבות טקטוניות. כמזרחן וותיק, אני משפשף את העיניים לעיתים קרובות. כזה דרמטי הוא השינוי. קצה קצהו הגלוי של הקרחון היום הוא העימות בין מדינות ערב לאיראן (חלק ממנו הוא החרם הכלכלי שמדינות המפרץ הטילו על קטאר). מהות העימות היא התנגשות בין דוקטרינה מהפכנית אסלאמית השואפת להתפשט לבין מדינות המפרץ ומדינות ערב הנקראות מתונות.
לכאורה ההסברים המידיים ברורים - השסע השיעי-סוני, איום האסלאם הקיצוני נוסח דאעש, התעוררות תנועות שבטיות ופלגניות כחלק ממהומת ה"אביב הערבי", שינויים במדיניות המעצמות. אולם אין בכל אלה להסביר את כל המתרחש.
בתהליך ארוך שנים, שמעורבים בו הרבה משאבים (חלקם הגדול תרומת משק הנפט), מודרניזציה של מערכות החינוך וחשיפה גדולה לשיח העולמי - גדלו דורות עם ראיית עולם רחבה יותר ומרחב שאיפות אישיות ולאומיות שונים, מעוצבים ברוח הזמן והקדמה וכוללים איכות חיים, פיתוח כלכלי ומסחרי, פיתוח הייטק ויזמות.
רשתות התקשורת המתקדמות שהתפתחו בשני העשורים האחרונים סייעו בגיוון מקורות המידע ובתקשורת בין האנשים. כתוצאה מכל אלה החברות עוברות תהליך מהיר של השכלה, בתוכו יש מרכיבים של חיזוק מגמות חילוניות והתנגדות לשוליים קיצוניים.
מצרים היא דוגמא למורכבות התהליך, לתגובות נגד, אולם גם לעוצמה של תהליך השינוי. התנועה שהביאה להפלת הנשיא מובארק הייתה של צעירים משכילים, אולם תנועת ה"אחים המוסלמים" היא שתפסה את השלטון ותגובת הנגד החילונית של הצבא לא איחרה לבוא. תנועת הצעירים המשכילים ממשיכה במצרים ביתר שאת ותובעת את מקומה בחיים הלאומיים והכלכליים.
גם באיראן זכורות מהומות הדמים ב-2009 שפרצו לאחר שהמועמד הרפורמי הפסיד לנשיא אחמדינג'אד. המהומות הובלו על ידי צעירים משכילים, בוגרי האוניברסיטאות הגדולות בערים. בינתיים, מצליחים לדכא אותם, אולם תהליך השינוי לא נעצר.
יתרה מזו, ניתן להעריך כי הדיכוי הפנימי האיראני מאז המהומות ב-2009 והכבדת היד של משמרות המהפכה ושאר מנגנוני הביטחון יביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אי אפשר לעצור את דו השיח בין האוכלוסייה באיראן לבין העולם החופשי. לפני ארבעים או חמישים שנה אולי ניתן היה לעשות זאת. אין ספק שהאינטרנט הוא אחד מכאבי הראש הגדולים של המשטר האיראני.
אולם ההפתעה הגדולה יותר לכל העוקב, הם הקולות המתונים העולים בעקביות ממדינות המעגל השני כמו ערב הסעודית, סודאן, מדינות המפרץ ואחרים בכל הנוגע לישראל. אלה שואלים שאלות שבעבר לא העזו להעלותם על הכתב או לבטאם ברשתות התקשורת, כגון נרמול היחסים עם ישראל, מתי ואיך להכיר בישראל, היתרונות של קשרים עם ישראל, הצלחות ישראל בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה מול כישלונות הערבים, תהיות באשר למקומו האמתי של הסכסוך הישראלי פלסטיני אל מול מלחמות הדמים והאסונות המתרחשים עתה בעולם הערבי.
ישראל נתפסת כגורם מייצב וכבעל ברית אשר ראוי לשלבו במרחב האסטרטגי המתגבש מול איראן. לדברים יש גם ביטוי מעשי בן כמה שנים - בכל הסכסוכים בהם היינו מעורבים בעשור האחרון - במלחמת לבנון השנייה ובכל המבצעים שנערכו מול עזה - העולם הערבי ישב מנגד, חלקו אף הביע תמיכה בפעילות הישראלית והיו גם כאלה שייחלו להצלחתו (כמו הסונים בלבנון במלחמת לבנון השנייה).
הפלסטינים איבדו הרבה מהקשב והתמיכה של מדינות ערב. בתהליך רב שנתי סולקו הפלסטינים מחלק גדול ממדינות המפרץ בגלל מגוון סיבות, כולן קשורות לקשרים שיצרו עם גורמים שנראה להם כי יסייעו במלחמה מול ישראל או להשמדתה (תמיכה בסדאם חוסיין לאחר שפלש לכוויית והבטיח לשגר טילי קסאם לישראל, קשרים עם איראן ועם גורמים אסלאמיים, למשל). למדינות אלה עניין לקדם הסדר/הסכמה בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובכך להוריד את הנושא מסדר היום של האזור, או לפחות להקטין את הפרופיל שלו.
בואו נקשיב לקולות השינוי. טמונה בהם הבטחה גדולה ליחסינו באזור.
