ההישג של הצהרת בלפור לעם שלא ישב בארצו

השבוע, ב-2 בנובמבר, מלאו 100 שנים להצהרת בלפור. שנת המאה תזכה בוודאי לסיקור נרחב. תצפית על ההצהרה מזווית יהודית וערבית  – בטור השבועי של ד"ר אפרים לפיד

ההישג של הצהרת בלפור לעם שלא ישב בארצו

(צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)

בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 התקבלה החלטה, שנוסחה בידי מקס נורדאו, לפיה "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל". מעולם לא לקחה תנועה לאומית צעירה מחויבות בסדר גודל דומה, היא קבעה כי הזכות למימוש הרעיון תוכרע ע"י הקהילה הבינלאומית.

בזכות מעמדו של חיים וייצמן בתעשייה הצבאית בבריטניה הוא התקרב לשר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל ולשר הממונה על החימוש, לויד ג'ורג' (Lloyd George) שב-1916 היה לראש הממשלה. וייצמן רתם לעניין הציוני גם את השר היהודי הרברט סמואל, אשר התרשם כי התנועה הציונית תוכל לסייע לבריטניה, ולימים היה לנציב הבריטי הראשון, לאחר קבלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

ביולי 1917 הגיש וייצמן, לאחר תיאום נוסח עם נחום סוקולוב,  הצעה לממשלת בריטניה להצהרה בריטית בענין עתידו של העם היהודי. כעבור שלושה חודשים, ב-31.10, אישרה הממשלה נוסח מצומצם ומרוכך של ההצעה עם הבטחה שלה נכספה התנועה הציונית: הכרה בזכותו של העם היהודי להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל. כדי לעמעם עוד את המעמד הרשמי של ההצהרה שלח אותה שר החוץ בלפור, לרוטשילד, ולא לתנועה הציונית עצמה, אבל הדבר לא הפחית מחשיבותה, והתאריך על המכתב 2.11.1917 הפך יום חג בתולדות הציונות ומדינת ישראל.

ההצהרה היתה בעלת תוקף משפטי כיוון שנסמכה על העיקרון האימפריאלי, שהיה נהוג באותם ימים, לפיה כל מדינה יכולה לפתוח במלחמה, לכבוש שטחים ולקבוע את עתידם. ייחודה של ההצהרה היה כי ניתנה לעם היהודי, אשר לא ישב באותה עת בארץ ונשללה מתושבי הארץ הערבים. על כן  רואים בה היהודים נדבך ראשון לתוקף המדיני–המשפטי לתביעתם לבית לאומי, בעוד הפלסטינים רואים בה את ירית הפתיחה של הסכסוך וקבעו באמנה הפלסטינית ב-1964 כי "המועצה מאשרת כי התוקפנות על האומה הפלסטינית ואדמתה החלה בשנת 1917".

חודש וחצי לאחר הצהרת בלפור כבשו כוחותיו של הגנרל אלנבי את ארץ ישראל. וייצמן פרש כמעט לגמרי מפעילות מדעית אחרי המלחמה, והתמסר למפעל הציוני. בכתב המנדט על פלסטינה-א"י שנקבע בוועידת סן-רמו באפריל 1920, ואושר ב-1922 ע"י חבר הלאומים, נאמר כי על המנדט הבריטי ליצור תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, ניסוח חריג ביותר מהגישה שניסתה ארה"ב להנחיל לעולם כי "הארץ שייכת לתושביה ולא לכובשיה".

ב-1947 קבעה ועדת אונסקו"פ (הועדה שהקים האו"ם ובעקבות מסקנותיה התקבלה ב-29 בנובמבר 1947 ההחלטה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל) כי "עקרון ההגדרה העצמית לא הוחל על פלסטינה בעת שנוצר המנדט הבריטי ב-1922 בשל השאיפה לאפשר הקמת הבית הלאומי היהודי". הערבים שהיו אז 90% מתושבי הארץ נאלצו להסתפק בשוויון זכויות אזרחי ודתי במדינה שתקום לעם היהודי הפזור בעולם.

***

תודה לשאול אריאלי ולארכיון הציוני המרכזי