מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?

חילופי האיומים בין קוריאה הצפונית למערב מזכירה במידה את ההסלמה שהלכה וגברה בין סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, למדינות המערב, שהובילה בסופו של דבר להפלתו מהשלטון. אל"מ (מיל') פסח מלובני מקווה ששליט פיונגיאנג ילמד מאירועי העבר, כדי לא לדרדר את המצב עוד יותר. דעה 

שליט קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און (צילום: AP)

מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה? - זוהי הכותרת של ספרו הידוע של ההסטוריון הצבאי הבריטי המפורסם, קפטיין באזיל הנרי לידל-הארט (B.H. Liddell Hart). הספר יצא לראשונה בבריטניה ב-1944, תורגם לעברית ויצא לאור בארץ בהוצאת מערכות ב-1985.

אכן השאלה הזאת עולה וחוזרת על עצמה מידי פעם, כשטעויות שנעשו בעבר על ידי אנשים שונים (בעיקר מנהיגי מדינות) חוזרות ונשנות פעם אחר פעם גם שנים לא מעטות לאחר מכן על ידי אנשים אחרים, בעיקר מנהיגים אחרים.

כך במקרה שלפנינו היום – ההתרסה של קוריאה הצפונית מול העולם, ובעיקר מול ארצות הברית ונשיאה, דונלד טראמפ, הבאה לידי ביטוי במעשיה ובניסויי הטילים והנשק הגרעיני שהיא מבצעת חדשות לבקרים, מעשים שזיכו את שליטה של מדינה זו בתואר המפוקפק "איש הטילים" (Rocket Man).

סיפור דומה לסיפור המתפתח בין קוריאה הצפונית לבין ארצות הברית ראינו כבר בעבר, בין שליט דיקטטורי ואכזר לא פחות מקים ג'ונג און, הלא הוא סדאם חוסיין המוכר לכולם, לבין ארצות הברית והמערב.

בשנים 1988-1980 היה סדאם, ועימו כל עיראק וצבאה, עסוקים במלחמה ממושכת ועקובה מדם עם שכנתה ממזרח – איראן. במהלך מלחמה זו, שאולי היתה לה הצדקה מסויימת מבחינתה של עיראק, השקיע משטר הבעת' של סדאם מאמצים גדולים להשיג ידע ויכולת טכנולוגית, שיאפשרו לו לפתח ולייצר טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ארוכי טווח ונשק בלתי קובנציונלי (נב"ק), ובכלל זה נשק גרעיני, כחלק ממאמציו להביא להכרעת המלחמה לטובתה של עיראק.

כזכור, נמנעה מעיראק האפשרות לפתח יכולת גרעינית צבאית עם תקיפת הכור הגרעיני, אותו בנתה מדרום לבגדאד בסיוע צרפתי, על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי ביוני 1981 (תקיפות אוויר איראניות שבוצעו לאחר פרוץ המלחמה ב-1980 לא הצליחו לעשות זאת). הדבר לא החליש את רצונו ואת המוטיבציה של סדאם להגיע להישג זה, למרות מה שקרה, או כדבריו: "מעשה זה לא ימנע את הניצחון מעיראק בכל שדות המערכה כנגד אויבי האומה הערבית (איראן וישראל), וכל אויביה לא יצליחו למנוע ממנה לפתח את יכולותיה בכל התחומים – הטכני, המדעי, הכלכלי והחברתי".

ואכן, עיראק המשיכה, לאחר סיום המלחמה נגד איראן, לעסוק בקידום המיזמים שלה בתחומי הטילים ארוכי הטווח והנשק הבלתי קונבנציונלי, לרבות בתחום הגרעין. מדיניות זו וההצלחות העיראקיות בתחומים אלה הביאו אותה למצב של עימות מול ישראל ומעצמות המערב, שעקבו בחשש רב אחר התפתחויות אלה, שכן אמצעים אלה שינו את המאזן האזורי, ויצרו איום אסטרטגי חדש על מדינות האזור ובעיקר על מדינות המפרץ, שהן בעלות חשיבות אסטרטגית למערב. כן הציבו אתגר משמעותי לתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל, בעימות ארוך השנים שלה עם מדינות ערב.

האשמת עיראק באותה תקופה על-ידי המערב כמי שמקיימת מאמץ לפתח נשק גרעיני ואיומי ישראל נגדה, הגבירו את החשש העיראקי מפני פעולה ישראלית חדשה נגד יעדים בשטחה, בדומה לתקיפת הכור הגרעיני שלה בעבר. על רקע זה הצהיר סדאם (ב-1 אפריל 1990), ש"מי שיאיים עלינו בנשק גרעיני, נשמיד אותו ב(נשק כימי) בינארי", בהתכוונו לישראל. הוא אף איים בגלוי כי אם ישראל תתקוף את מפעלי התעשייה הצבאית שלה, עיראק תגיב ("נייצר אש שתאכל את מחצית ישראל"). איומים דומים מושמעים עכשיו על ידי שליטי קוריאה הצפונית כלפי ארצות הברית ובעלות בריתה באזור – קוריאה הדרומית ויפאן. אמנם איומים אלה שלה נועדו בראש וראשונה ליצור הרתעה מפני תקיפה אפשרית של יעדים בשטחה, אך מנגד היא מגבירה באמצעותן את המתיחות באזור, ועשויה לדרדר את המצב לעימות צבאי עם ארצות הברית ובעלות בריתה, בדומה למה שקרה מול עיראק פעמיים, ב-1991 וב-2003.

סדאם חזר על מסר זה גם בפני משלחת של חברי קונגרס אמריקניים, עמם נפגש בבגדאד באותו חודש, שעה שאלה ניסו לשכנעו להפסיק את הפעילות העיראקית לייצור נשק בלתי קונוונציונלי. הוא הבהיר להם שהתקפת ישראל ביוני 1981 לא תחזור על עצמה, ושישראל צריכה לקחת בחשבון שאם היא תתקוף יעדים בעיראק, תתקוף אותה עיראק בחזרה, וכי הנחייה ברוח זו העביר למפקדי בסיסי חיל-האוויר ויחידות הטק"ק שלו (כולל לגבי אפשרות של תגובה בנשק לא קונוונציונלי, כימי בינארי, מול תקיפה לא קונוונציונלית, גרעינית, ישראלית).

חברי הקונגרס טענו בפני סדאם שייצור נשק בלתי קונוונציונלי יביא לעיראק יותר נזק מאשר תועלת. לדבריהם, הכרזות כאלה לא מועילות להגברת ביטחונה, אלא יוצרות חשש כבד אצל שכנותיה מפני יכולותיה הבלתי קונוונציונליות, והאפשרות שתשתמש בהן כנגדן. סדאם טען לעומתם, שאין בעמדתה של עיראק משום איום, אלא הבעת עמדה הגנתית צודקת, וכי בראייתה יהיה זה רק צודק, אם הערבים (קרי עיראק) יחזיקו בידם כל סוג של נשק, המצוי גם בידי אויביה (קרי ישראל). סדאם אמר להם שלעיראק אין נשק גרעיני, ואם היה ברשותה הייתה מכריזה על כך, כדי למנוע מישראל מלהפעיל נשק כזה כנגדה.

סדאם אף התלונן בפניהם על כך שהמערב רודף את עיראק ומגנה אותה על כך שהשיגה טכנולוגיות לפיתוח וייצור טק"ק, ופיתחה טיל המסוגל לשגר לוויין לחלל, אך באותה עת הוא מברך את ישראל המשגרת את טיליה ולווייניה באין מפריע.

התייחסות זו של עיראק ומנהיגה מול המערב, ובמיוחד מול ארצות הברית, אליה התייחס כ"נמר של נייר", עמדה גם מאחורי החלטתו להתנפל על שכנתו מדרום, כווית, ולכבשה. במהלך כל התקופה עד לפרוץ המלחמה מול צבאות הקואליציה בהנהגתה של ארצות הברית, בינואר 1991, בלטה אמונתו של סדאם ביכולת כוחותיו להתמודד מולם, ולהפוך את המלחמה נגדם ל"וייטנאם חדשה" שבה יספגו אבדות כבדות, שלא יוכלו לעמוד בהן.

מסרים ברוח זו אף העביר סדאם לממשל בוושינגטון באמצעות שגרירת ארצות-הברית בעיראק דאז, אפריל גלאספי (April Glaspie), שנפגשה עמו עוד לפני הפלישה לכוויית (ב-25 ביולי), כדי להרתיע את ארצות-הברית מלהתערב. לאחר הפלישה העביר סדאם מסרים מרתיעים לממשל האמריקני בדרכים שונות, ואף התבטא כי אם ארצות-הברית חושבת שתוכל להשיג ניצחון מהיר, הרי מצפה לה הפתעה, שכן עיראק מוכנה להילחם מספר שנים, כפי שעשתה במלחמה נגד איראן. בדומה לאיומי מנהיג קוריאה הצפונית בימים אלה נגד ארצות הברית, איים סדאם בזמנו כי אם ארצות-הברית תצא למלחמה נגד עיראק היא תחדל מלהיות המעצמה מספר אחת בעולם.

נראה כי מה שקרה לעיראק ולשליטה דאז, סדאם חוסיין, שהתעקש להמשיך ולהחזיק בטילים ובנשק הבלתי קונוונציונלי גם לאחר המלחמה ב-1991, והפריע באופן שיטתי לפעילות גורמי האו"ם לחשוף ולהשמיד אמצעי לחימה אלה שפיתח וייצר, למרות התחייבויותיו לארגון הבינלאומי, דבר שהביא בסופו של דבר למלחמה ב-2003, ולסיום שלטונו, לא הגיע לידיעת שליטי קוריאה הצפונית, ואם הגיע, כנראה לא עשה עליהם רושם רב.

כסדאם בזמנו, כך גם הם בטוחים לגמרי בכוחם הצבאי (אמנם להם יש נשק גרעיני, מה שלא היה אז בידי סדאם), מזלזלים בארצות הברית ומוכנים להתעמת איתה, ומתעלמים לגמרי מדרישות הקהיליה הבינלאומית כלפיהם, כפי שעשה סדאם בזמנו לאחר כיבוש כווית. בדומה למקרה העיראקי יש גם במקרה הצפון קוריאני רצון להפגין אגו וכבוד לאומי בלתי מתפשר, ואי מוכנות לקבל תכתיבים מבחוץ.   

גם אם התנהלו/מתנהלים מגעים חשאיים מול שליטי קוריאה הצפונית (באמצעות סין או רוסיה, או שתיהן כאחת), נראה כי אלה לא הניבו עד כה כל פרי, וכי המצב ממשיך רק להתדרדר. הדבר מעמיד בפני ארצות הברית אתגר רציני ביותר, העשוי בסופו של דבר להביאה בלית ברירה אחרת, כפי שהכריז הנשיא טראמפ, לפנות לאופציה הצבאית.

כולנו תקווה שבסופו של דבר "יפול האסימון" אצל שליטי קוריאה הצפונית, ובמקום לחרחר מלחמה, שלא תועיל לאף אחד, ובוודאי לא להם, יקבלו החלטה נכונה, בניגוד להחלטות הקריטיות השגויות שקיבל סדאם בשנים ההם, ושהביאו לתוצאות שהוא לא ציפה להם. גם לקים ג'ונג און זה יכול לקרות, במקרה של המשך קבלת החלטות לא נכונות, והמשך התגרות בעולם כולו, דבר שעשוי להביא את המשטר בראשו הוא עומד לסיום חלקו בהסטוריה, כפי שקרה למשטר הבעת' של סדאם בעיראק ב-2003. 

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר
To prevent automated spam submissions leave this field empty.
Image CAPTCHA