"מזימות בינלאומיות"
הנשיא בשאר אסד שוב חזר לסיסמה המוכרת של "מזימות של המערב וישראל" כאשר התייחס לנעשה בסוריה בשש השנים האחרונות. אל"מ (דימ') פסח מלובני חוזר למנגינה האהובה של משטר אסד (האב והבן) בה השתמשו כדי להצדיק את מדיניותם
פסח מלובני
| 27/09/2017
אסד האב והבן (צילום AP)
בנאומו האחרון (בחודש אוגוסט) הודה הנשיא בשאר אל-אסד כי מלחמת האזרחים במדינתו עדיין לא הסתיימה, אך רמז כי היא מתקדמת לשביעות רצון המשטר. "עוד אי אפשר לדבר על ניצחון", הצהיר, אך עם זאת אמר ש"ארצו סיכלה את המזימה של המערב להדיח אותו, אבל הצבא טרם ניצח את המורדים והלחימה נמשכת".
אסד נשא נאום זה בכנס של משרד החוץ הסורי בדמשק, בפני עשרות דיפלומטים סורים, בו הוא שיבח את רוסיה, איראן וחיזבאללה על תמיכתם במשטרו במהלך שש שנות מלחמת האזרחים. לדבריו, "סוריה תסתכל מזרחה בכל הנוגע ליחסיה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים". מנגד הוא תקף בנאומו את מדינות המערב, ודחה כל שיתוף פעולה ביטחוני עימן, או את פתיחתן מחדש של שגרירויות אותן המדינות, בטרם הן תנתקנה את קשריהן עם המורדים. כן הדגיש כי מלחמת האזרחים הניטשת בסוריה "לא שינתה את עקרונות המשטר. אנו ממשיכים להתנגד לישראל, ולתמוך בסוגיה הפלסטינית ובכל תנועות ההתנגדות באשר הן".
שוב חוזר הניגון
הסיסמה "מזימות המערב וישראל" חוזרת על עצמה בתעמולה הערבית בכלל והסורית בפרט, במיוחד מאז עליית הבעת' לשלטון בה. תחילתה בהתייחסות העולם הערבי להקמתה של מדינת ישראל הרואה בה בבחינת מזימה מערבית של המדינות הקולוניאליסטיות, והתרסה מול האומה הערבית. גם ההתקפה המשולשת על מצרים ב-1956 על ידי בריטניה וצרפת בשיתוף פעולה עם ישראל נתפסה כמזימה של המערב נגד מצרים. החשש ממזימות המערב נגד סוריה, ובעיקר ממדיניות ארצות הברית נגדה בשנות ה-50 של המאה ה-20, וההתנגדות הסורית לדוקטרינת אייזנהואר, הביאה למשבר ביחסים בין שתי המדינות, והסורים אף האשימו דיפלומטים מן השגרירות האמריקנית בדמשק בריגול וברקימת מזימות כנגד המשטר, ושתי המדינות אף גירשו זו את הדיפלומטים של זו. סכסוכיה של סוריה באותם ימים וגם בהמשך עם שכנותיה – תורכיה וישראל – שהיו גם בעלות בריתה של ארצות הברית, היו הגורם העיקרי שדחף את הסורים לזרועות ברית המועצות והגוש המזרחי.
גם הדרך לאיחוד עם מצרים ב-1958, הוצגה על ידי הסורים כניצחון של העם הערבי בסוריה ובמצרים על האימפריאליזם והציונות, שניסו בכל דרך למנוע מן ההמונים הערביים להגיע לאיחוד, שכן סוריה ומצרים התנגדו לכל הלחצים הצבאיים, המדיניים והכלכליים שהופעלו עליהן, שמטרתם היתה להביאן תחת ההשפעה האמריקנית במזרח התיכון, ולהתערבות ישירה בענייניהן הפנימיים, במסווה של הגנה על האזור מפני הסכנה הקומוניסטית. על פי הסורים, כל ניסיונותיו של האימפריאליזם לעצור את תנועת ההמונים הערבים בכיוון האיחוד כשלו, והזרם הפאן–ערבי המתקדם בהנהגת סוריה ומצרים ניצח והניב את הסכם האיחוד בין שתי המדינות.
אחת המזימות הגדולות של המערב וישראל בראייה הערבית והסורית היתה מלחמת "ששת הימים", מלחמת התבוסה של 1967 בפיהם. על פי התעמולה המוצגת במקורות הערבים לסוגיהם, ישראל וארצות הברית חששו מהתעצמות המדינות הערביות – מצרים וסוריה – שהפכו לאיומים רציניים מבחינתה של ישראל, מהעמקת הנוכחות הסובייטית והשפעתה במדינות אלה ובאזור, וכן מהאפשרות שההמעורבות המצרית בתימן תאיים גם על האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית ועל מקורות הנפט באזור. על הרקע הזה החליטה ארצות הברית (לפי התפיסה הערבית) בתחילת שנת 1967 כי יש להפיל את שלטונו של עבד אל–נאצר במצרים, ולבודד אותה משאר העולם הערבי. כך נפגשו האינטרסים של ארצות הברית ושל ישראל בצורך לגרור את מצרים למלחמה, במועד שאינו מתאים לה, כשכוחותיה עסוקים במלחמה בתימן, שבה יושמד צבאה ויופל משטרה. אחר כך תכננו להרוס את הצבא הסורי ולהשתלט על רמת הגולן בשל חשיבותה האסטרטגית, וכן להפיל את המשטר השולט בסוריה, ולבסוף, לכבוש את הגדה המערבית של הירדן, שהיתה מובלעת מסוכנת בתוך שטח ישראל מאז שנת 1948 .
תפיסה זו קיבלה חיזוק כאשר ב-13 במאי קיבלו ההנהגות בסוריה ובמצרים מידע מברית המועצות על הימצאות ריכוזי כוחות ישראליים גדולים ליד הגבול הסורי, וכי ישראל מתכננת לפתוח בהתקפה נרחבת תוך ימים ספורים, שמטרתה הפלת המשטר בסוריה. זאת על רקע תקריות האש בגבול עם סוריה, שהתפתחו מתחילת שנת 1967. הסורים ראו את מעצמות המערב כעומדות מאחורי המהלכים של ישראל, שנועדו לגרור את סוריה למלחמה.
בראיית הערבים (והסורים) גם נשיא ארצות הברית, ג'ונסון, סייע להונאה מול מדינות ערב, כאשר הוא אישר באוזני המנהיגים הערבים כי ישראל לא תפתח במלחמה, ואף הזמין את סגן נשיא מצרים, זכריא מוחיי אל–דין, לבקר בוושינגטון כדי לדון עמו בעניין, לאחר שכבר נתן את האור הירוק להנהגה הישראלית לפתוח בהתקפה. כך נעשה שימוש באמצעים שונים – מדיניים, כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים – כדי למשוך את הערבים אל המלכודת.
אירוע נוסף שהיה מזימה של המערב כנגד הערבים, על פי התפיסה והתעמולה הסורית, היו ארועי "ספטמבר השחור" ב-1970, במהלכם פעלו כוחות הצבא הירדני נגד הפלסטינים, שגרמו לאנרכיה במדינה. הסורים מחו על כך רשמית, והאשימו את המלך חוסין שהוא מוציא אל הפועל את מזימותיהן של מעצמות המערב, וכי מלחמה זו נועדה לא רק לפגוע בתנועת ההתנגדות הפלסטינית, אלא גם בכל הכוחות הפרוגרסיביים הערביים.
אירוע אחר שהצטרף לרשימת המזימות של המערב נגד מדינות ערב וסוריה במיוחד היה הסכם קמפ דייוויד, שנחתם בין מצרים לישראל ב-1979 והביא להסכם השלום ביניהן, ולהוצאתה של מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל. היה זה מהלך שיצר זעזוע קשה בעולם הערבי ובסוריה בפרט, שהציב בפני הנהגתה אתגר אסטרטגי – למצוא בעלת ברית חלופית במקומה של מצרים. אותה בעלת ברית חלופית היא איראן, שכוחותיה נלחמים למען המשך שלטונו של בשאר אל-אסד בסוריה, ולהם הודה בנאומו זה.
הסורים ראו באירוע זה ואחרים חלק מתוכנית גדולה, שארצות הברית וישראל עומדות מאחוריה, שתכליתה בין השאר היה להביא לחלוקתה של לבנון, דבר שלא היה מקובל עליהם. זאת מאחר ובראייתם, שרתו האירועים האלה את מטרותיהן של השתיים. הכרזות אלה אף זכו לתגובות מצד אישים שונים. מי שהיה שר החוץ הצרפתי, מוריס קוב דה מרוויל, שנשלח ללבנון בנובמבר 1975 כדי לעמוד מקרוב אחר המתרחש, הצהיר כי הוא אינו רואה שום מזימה חיצונית נגד לבנון, וכי האינטרס הפלסטיני (והלבנוני) הוא שבלבנון ישררו ביטחון ויציבות. המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט אמר בריאיון לאחד העיתונים, בתגובה לכניסת הכוחות הסורים אליה, שהמזימה היחידה נגד לבנון היא זו של סוריה, ולא של אף גורם חיצוני אחר.
גם הפלישה הישראלית ללבנון ביוני 1982 (מבצע "שלום הגליל") התבצעה במסגרת מזימה, שנועדה בראיית הסורים, להביא את לבנון לנהוג על פי השאיפות האמריקניות והתוכניות הישראליות, כהכנה לצירופה לצד העוין את האומה הערבית, ולהפרידה מסוריה ומהמהפכה הפלסטינית, ולהשאיר את הערבים חלשים, פגיעים ומפורדים. במזימה זו היתה מעורבת גם מצרים, שכן לדעת הסורים היא החלה להתרקם כבר בעת החתימה על הסכמי הקילומטר ה-101 בין מצרים לישראל, באותה העת היה הקשר בין סאדאת לפלנגות ברור, והוא שעמד בראש המזימה נגד לבנון.
על פי התעמולה הסורית, תמכו ארצות הברית וישראל בפלגים לבנוניים שונים (בהתכוונם לפלגים הנוצרים ובראשם הפלנגות) במסגרת מזימתם, ואלה יצרו את התנאים לתוקפנות ישראלית רחבת היקף, שמטרתה לפגוע בכל מה שסוריה ניסתה לבנות בתקופת נוכחותה בלבנון, להרוס את התשתית הצבאית הפלסטינית, ולהוציא את כוחותיה של סוריה מלבנון.
התרחשויות פנים שהתרחשו בסוריה במחצית הראשונה של שנות ה-80, הוצגו גם הם על ידי הסורים כמזימה נגד המשטר והעומד בראשו. הראשונה היתה התעוררות האופוזיציה של ה"אחים המוסלמים" כנגד המשטר, שהפכה למלחמה חסרת פשרות ולמעשי טבח שביצעו כוחות המשטר באוכלוסיה הסונית בערי מרכז סוריה, שהגיעו לשיאם בטבח שהתבצע בעיר חמאת ב-1982. ההתרחשות השנייה היתה הסכסוך שפרץ בתחילת 1984 בין האחים אסד – הנשיא חאפז ואחיו רפעת, שקיווה לתפוס את השלטון. שני הארועים נתפסו על ידי המשטר הסורי והוצגו על ידו כמזימה שמאחוריה עומדים ארצות הברית, ישראל, ערב הסעודית וגם שכנותיה של סוריה – עיראק, ירדן ואפילו לבנון.
בשאר אל-אסד, הנשיא הנוכחי המשיך וממשיך באותה מדיניות בה נהג אביו, ואף עולה עליו. בשני הארועים המרכזיים הנוגעים בסוריה, שהתרחשו בתקופתו, עלתה שוב הטענה כי מדובר במזימה אמריקאית/מערבית שנועדה לשרת את האינטרסים שלהם באזור, וכן לסייע לישראל.
מזימות בינלאומיות
האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אותה מציגים הסורים כחלק מן האסטרטגיה האמריקאית החדשה, שנקבעה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001, שמתמקדת במלחמה נגד הטרור. על פי הגרסה הסורית (המיוצגת בעיקר על ידי מי שהיה שר ההגנה הסורי באותה עת, חסן תורכמאני, שביטא זאת היטב בספרו "המלחמה הששית"), מלחמה זו היא המשך ברור למלחמות שהאמריקאים ניהלו באזור נגד אפגניסטאן (2001) ונגד עיראק (2003).
לדבריהם, מאחר ומלחמות אלה נכשלו ויצרו בעיה לנשיא בוש ולאסטרטגיית מלחמת המנע שלו, שלא השיגה את יעדיה, וארצות הברית נכשלה בניסיונה להפוך את עיראק לבסיס ממנו תוכל להשפיע על המזרח התיכון, פרצה המלחמה בלבנון, שנועדה ליצור מצב אסטרטגי חדש באזור. המלחמה בעיראק היתה השלב הראשון בתוכנית שהמשכה היה אמור להיות הטיפול ב"ציר הרשע" – סוריה, איראן וחזבאללה – עליו הכריז הנשיא בוש, וכן בהתקוממות הפלסטינית. על רקע זה, ראו הסורים בנוכחות האמריקאית בעיראק, לאחר כיבושה, איום מוחשי מבחינתם, והדבר עורר דאגה רצינית בקרב ההנהגה הסורית.
תוצאות המלחמה בלבנון הכשילו את התכנית האמריקאית (ועל פי הסורים, גם את התכנית הישראלית), והקשו על מימוש המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, ועל תוכניותיה העתידיות במסגרת הלחימה בטרור, הבטחת זכויות האדם, והפצת הדמוקרטיה באזור, בנוסף להמשך תמיכתה בישראל.
האירוע השני הוא "האביב הערבי" שפרץ ברחבי סוריה, והפך להתקוממות עממית ולמלחמת האופוזיציה נגד כוחות המשטר, ואף למאבק בעל אופי דתי של כוחות סונים הנתמכים בעיקר על ידי ערב הסעודית ותורכיה, מול כוחות שיעים הנתמכים בעיקר על ידי איראן וחיזבאללה הלבנוני.
למן תחילת ההתקוממות היא הוגדרה על ידי הנשיא בשאר אל-אסד והתעמולה הסורית כ"מזימה בינלאומית גדולה" נגד ארצו, המפעילה "כנופיות מזוינות" ו"טרוריסטים", שנועדה להרוס את סוריה. בשאר הבטיח כבר ב-2011 להכריע את המזימה נגד ארצו, ואכן בסיוע ידידיו – רוסיה, איראן וחזבאללה הלבנוני, להם הודה בנאום זה, הוא הצליח לממש זאת ולשרוד, למרות המלחמה הקשה וההרסנית שעברה על סוריה, ותוצאותיה הקשות מבחינת העם הסורי.
בהתעסקות היתר של המשטר הסורי ב"מזימות המערב" כנגד סוריה, הוא מתעלם מהתכניות של רוסיה, איראן וחזבאללה לגבי סוריה בעתיד, והמשך השארותם בשטחה ושליטתם בה, במסווה של הגנה על המשטר מפני אויביו. כל זאת למען המשך שרידות המשטר ושרידותו האישית של בשאר.
בשאר לא שכח בנאומו גם את ישראל, בה רואים הסורים אויב וכלי שרת בידי ארצות הברית והמערב, למימוש מזימותיהן באזור, והדגיש כי מלחמת האזרחים הניטשת בסוריה זה למעלה מ-6 שנים "לא שינתה את עקרונות המשטר. אנו ממשיכים להתנגד לישראל, ולתמוך בסוגיה הפלסטינית ובכל תנועות ההתנגדות באשר הן". על רקע אמירות אלה, מן הראוי לעקוב ולראות מה יהיה מקומה של ישראל בתכניות המשטר הסורי לעתיד לבוא, בסיוע מי שתמך בו במלחמתו עד כה – איראן וחזבאללה הלבנוני, ההולכים ומבססים את אחיזתם בסוריה, ועשויים לשנות את פניה, ואת כללי המשחק בזירה זו, כפי שהתקיימו ב-43 השנים האחרונות.
הנשיא בשאר אסד שוב חזר לסיסמה המוכרת של "מזימות של המערב וישראל" כאשר התייחס לנעשה בסוריה בשש השנים האחרונות. אל"מ (דימ') פסח מלובני חוזר למנגינה האהובה של משטר אסד (האב והבן) בה השתמשו כדי להצדיק את מדיניותם
אסד האב והבן (צילום AP)
בנאומו האחרון (בחודש אוגוסט) הודה הנשיא בשאר אל-אסד כי מלחמת האזרחים במדינתו עדיין לא הסתיימה, אך רמז כי היא מתקדמת לשביעות רצון המשטר. "עוד אי אפשר לדבר על ניצחון", הצהיר, אך עם זאת אמר ש"ארצו סיכלה את המזימה של המערב להדיח אותו, אבל הצבא טרם ניצח את המורדים והלחימה נמשכת".
אסד נשא נאום זה בכנס של משרד החוץ הסורי בדמשק, בפני עשרות דיפלומטים סורים, בו הוא שיבח את רוסיה, איראן וחיזבאללה על תמיכתם במשטרו במהלך שש שנות מלחמת האזרחים. לדבריו, "סוריה תסתכל מזרחה בכל הנוגע ליחסיה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים". מנגד הוא תקף בנאומו את מדינות המערב, ודחה כל שיתוף פעולה ביטחוני עימן, או את פתיחתן מחדש של שגרירויות אותן המדינות, בטרם הן תנתקנה את קשריהן עם המורדים. כן הדגיש כי מלחמת האזרחים הניטשת בסוריה "לא שינתה את עקרונות המשטר. אנו ממשיכים להתנגד לישראל, ולתמוך בסוגיה הפלסטינית ובכל תנועות ההתנגדות באשר הן".
שוב חוזר הניגון
הסיסמה "מזימות המערב וישראל" חוזרת על עצמה בתעמולה הערבית בכלל והסורית בפרט, במיוחד מאז עליית הבעת' לשלטון בה. תחילתה בהתייחסות העולם הערבי להקמתה של מדינת ישראל הרואה בה בבחינת מזימה מערבית של המדינות הקולוניאליסטיות, והתרסה מול האומה הערבית. גם ההתקפה המשולשת על מצרים ב-1956 על ידי בריטניה וצרפת בשיתוף פעולה עם ישראל נתפסה כמזימה של המערב נגד מצרים. החשש ממזימות המערב נגד סוריה, ובעיקר ממדיניות ארצות הברית נגדה בשנות ה-50 של המאה ה-20, וההתנגדות הסורית לדוקטרינת אייזנהואר, הביאה למשבר ביחסים בין שתי המדינות, והסורים אף האשימו דיפלומטים מן השגרירות האמריקנית בדמשק בריגול וברקימת מזימות כנגד המשטר, ושתי המדינות אף גירשו זו את הדיפלומטים של זו. סכסוכיה של סוריה באותם ימים וגם בהמשך עם שכנותיה – תורכיה וישראל – שהיו גם בעלות בריתה של ארצות הברית, היו הגורם העיקרי שדחף את הסורים לזרועות ברית המועצות והגוש המזרחי.
גם הדרך לאיחוד עם מצרים ב-1958, הוצגה על ידי הסורים כניצחון של העם הערבי בסוריה ובמצרים על האימפריאליזם והציונות, שניסו בכל דרך למנוע מן ההמונים הערביים להגיע לאיחוד, שכן סוריה ומצרים התנגדו לכל הלחצים הצבאיים, המדיניים והכלכליים שהופעלו עליהן, שמטרתם היתה להביאן תחת ההשפעה האמריקנית במזרח התיכון, ולהתערבות ישירה בענייניהן הפנימיים, במסווה של הגנה על האזור מפני הסכנה הקומוניסטית. על פי הסורים, כל ניסיונותיו של האימפריאליזם לעצור את תנועת ההמונים הערבים בכיוון האיחוד כשלו, והזרם הפאן–ערבי המתקדם בהנהגת סוריה ומצרים ניצח והניב את הסכם האיחוד בין שתי המדינות.
אחת המזימות הגדולות של המערב וישראל בראייה הערבית והסורית היתה מלחמת "ששת הימים", מלחמת התבוסה של 1967 בפיהם. על פי התעמולה המוצגת במקורות הערבים לסוגיהם, ישראל וארצות הברית חששו מהתעצמות המדינות הערביות – מצרים וסוריה – שהפכו לאיומים רציניים מבחינתה של ישראל, מהעמקת הנוכחות הסובייטית והשפעתה במדינות אלה ובאזור, וכן מהאפשרות שההמעורבות המצרית בתימן תאיים גם על האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית ועל מקורות הנפט באזור. על הרקע הזה החליטה ארצות הברית (לפי התפיסה הערבית) בתחילת שנת 1967 כי יש להפיל את שלטונו של עבד אל–נאצר במצרים, ולבודד אותה משאר העולם הערבי. כך נפגשו האינטרסים של ארצות הברית ושל ישראל בצורך לגרור את מצרים למלחמה, במועד שאינו מתאים לה, כשכוחותיה עסוקים במלחמה בתימן, שבה יושמד צבאה ויופל משטרה. אחר כך תכננו להרוס את הצבא הסורי ולהשתלט על רמת הגולן בשל חשיבותה האסטרטגית, וכן להפיל את המשטר השולט בסוריה, ולבסוף, לכבוש את הגדה המערבית של הירדן, שהיתה מובלעת מסוכנת בתוך שטח ישראל מאז שנת 1948 .
תפיסה זו קיבלה חיזוק כאשר ב-13 במאי קיבלו ההנהגות בסוריה ובמצרים מידע מברית המועצות על הימצאות ריכוזי כוחות ישראליים גדולים ליד הגבול הסורי, וכי ישראל מתכננת לפתוח בהתקפה נרחבת תוך ימים ספורים, שמטרתה הפלת המשטר בסוריה. זאת על רקע תקריות האש בגבול עם סוריה, שהתפתחו מתחילת שנת 1967. הסורים ראו את מעצמות המערב כעומדות מאחורי המהלכים של ישראל, שנועדו לגרור את סוריה למלחמה.
בראיית הערבים (והסורים) גם נשיא ארצות הברית, ג'ונסון, סייע להונאה מול מדינות ערב, כאשר הוא אישר באוזני המנהיגים הערבים כי ישראל לא תפתח במלחמה, ואף הזמין את סגן נשיא מצרים, זכריא מוחיי אל–דין, לבקר בוושינגטון כדי לדון עמו בעניין, לאחר שכבר נתן את האור הירוק להנהגה הישראלית לפתוח בהתקפה. כך נעשה שימוש באמצעים שונים – מדיניים, כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים – כדי למשוך את הערבים אל המלכודת.
אירוע נוסף שהיה מזימה של המערב כנגד הערבים, על פי התפיסה והתעמולה הסורית, היו ארועי "ספטמבר השחור" ב-1970, במהלכם פעלו כוחות הצבא הירדני נגד הפלסטינים, שגרמו לאנרכיה במדינה. הסורים מחו על כך רשמית, והאשימו את המלך חוסין שהוא מוציא אל הפועל את מזימותיהן של מעצמות המערב, וכי מלחמה זו נועדה לא רק לפגוע בתנועת ההתנגדות הפלסטינית, אלא גם בכל הכוחות הפרוגרסיביים הערביים.
אירוע אחר שהצטרף לרשימת המזימות של המערב נגד מדינות ערב וסוריה במיוחד היה הסכם קמפ דייוויד, שנחתם בין מצרים לישראל ב-1979 והביא להסכם השלום ביניהן, ולהוצאתה של מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל. היה זה מהלך שיצר זעזוע קשה בעולם הערבי ובסוריה בפרט, שהציב בפני הנהגתה אתגר אסטרטגי – למצוא בעלת ברית חלופית במקומה של מצרים. אותה בעלת ברית חלופית היא איראן, שכוחותיה נלחמים למען המשך שלטונו של בשאר אל-אסד בסוריה, ולהם הודה בנאומו זה.
הסורים ראו באירוע זה ואחרים חלק מתוכנית גדולה, שארצות הברית וישראל עומדות מאחוריה, שתכליתה בין השאר היה להביא לחלוקתה של לבנון, דבר שלא היה מקובל עליהם. זאת מאחר ובראייתם, שרתו האירועים האלה את מטרותיהן של השתיים. הכרזות אלה אף זכו לתגובות מצד אישים שונים. מי שהיה שר החוץ הצרפתי, מוריס קוב דה מרוויל, שנשלח ללבנון בנובמבר 1975 כדי לעמוד מקרוב אחר המתרחש, הצהיר כי הוא אינו רואה שום מזימה חיצונית נגד לבנון, וכי האינטרס הפלסטיני (והלבנוני) הוא שבלבנון ישררו ביטחון ויציבות. המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט אמר בריאיון לאחד העיתונים, בתגובה לכניסת הכוחות הסורים אליה, שהמזימה היחידה נגד לבנון היא זו של סוריה, ולא של אף גורם חיצוני אחר.
גם הפלישה הישראלית ללבנון ביוני 1982 (מבצע "שלום הגליל") התבצעה במסגרת מזימה, שנועדה בראיית הסורים, להביא את לבנון לנהוג על פי השאיפות האמריקניות והתוכניות הישראליות, כהכנה לצירופה לצד העוין את האומה הערבית, ולהפרידה מסוריה ומהמהפכה הפלסטינית, ולהשאיר את הערבים חלשים, פגיעים ומפורדים. במזימה זו היתה מעורבת גם מצרים, שכן לדעת הסורים היא החלה להתרקם כבר בעת החתימה על הסכמי הקילומטר ה-101 בין מצרים לישראל, באותה העת היה הקשר בין סאדאת לפלנגות ברור, והוא שעמד בראש המזימה נגד לבנון.
על פי התעמולה הסורית, תמכו ארצות הברית וישראל בפלגים לבנוניים שונים (בהתכוונם לפלגים הנוצרים ובראשם הפלנגות) במסגרת מזימתם, ואלה יצרו את התנאים לתוקפנות ישראלית רחבת היקף, שמטרתה לפגוע בכל מה שסוריה ניסתה לבנות בתקופת נוכחותה בלבנון, להרוס את התשתית הצבאית הפלסטינית, ולהוציא את כוחותיה של סוריה מלבנון.
התרחשויות פנים שהתרחשו בסוריה במחצית הראשונה של שנות ה-80, הוצגו גם הם על ידי הסורים כמזימה נגד המשטר והעומד בראשו. הראשונה היתה התעוררות האופוזיציה של ה"אחים המוסלמים" כנגד המשטר, שהפכה למלחמה חסרת פשרות ולמעשי טבח שביצעו כוחות המשטר באוכלוסיה הסונית בערי מרכז סוריה, שהגיעו לשיאם בטבח שהתבצע בעיר חמאת ב-1982. ההתרחשות השנייה היתה הסכסוך שפרץ בתחילת 1984 בין האחים אסד – הנשיא חאפז ואחיו רפעת, שקיווה לתפוס את השלטון. שני הארועים נתפסו על ידי המשטר הסורי והוצגו על ידו כמזימה שמאחוריה עומדים ארצות הברית, ישראל, ערב הסעודית וגם שכנותיה של סוריה – עיראק, ירדן ואפילו לבנון.
בשאר אל-אסד, הנשיא הנוכחי המשיך וממשיך באותה מדיניות בה נהג אביו, ואף עולה עליו. בשני הארועים המרכזיים הנוגעים בסוריה, שהתרחשו בתקופתו, עלתה שוב הטענה כי מדובר במזימה אמריקאית/מערבית שנועדה לשרת את האינטרסים שלהם באזור, וכן לסייע לישראל.
מזימות בינלאומיות
האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אותה מציגים הסורים כחלק מן האסטרטגיה האמריקאית החדשה, שנקבעה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001, שמתמקדת במלחמה נגד הטרור. על פי הגרסה הסורית (המיוצגת בעיקר על ידי מי שהיה שר ההגנה הסורי באותה עת, חסן תורכמאני, שביטא זאת היטב בספרו "המלחמה הששית"), מלחמה זו היא המשך ברור למלחמות שהאמריקאים ניהלו באזור נגד אפגניסטאן (2001) ונגד עיראק (2003).
לדבריהם, מאחר ומלחמות אלה נכשלו ויצרו בעיה לנשיא בוש ולאסטרטגיית מלחמת המנע שלו, שלא השיגה את יעדיה, וארצות הברית נכשלה בניסיונה להפוך את עיראק לבסיס ממנו תוכל להשפיע על המזרח התיכון, פרצה המלחמה בלבנון, שנועדה ליצור מצב אסטרטגי חדש באזור. המלחמה בעיראק היתה השלב הראשון בתוכנית שהמשכה היה אמור להיות הטיפול ב"ציר הרשע" – סוריה, איראן וחזבאללה – עליו הכריז הנשיא בוש, וכן בהתקוממות הפלסטינית. על רקע זה, ראו הסורים בנוכחות האמריקאית בעיראק, לאחר כיבושה, איום מוחשי מבחינתם, והדבר עורר דאגה רצינית בקרב ההנהגה הסורית.
תוצאות המלחמה בלבנון הכשילו את התכנית האמריקאית (ועל פי הסורים, גם את התכנית הישראלית), והקשו על מימוש המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, ועל תוכניותיה העתידיות במסגרת הלחימה בטרור, הבטחת זכויות האדם, והפצת הדמוקרטיה באזור, בנוסף להמשך תמיכתה בישראל.
האירוע השני הוא "האביב הערבי" שפרץ ברחבי סוריה, והפך להתקוממות עממית ולמלחמת האופוזיציה נגד כוחות המשטר, ואף למאבק בעל אופי דתי של כוחות סונים הנתמכים בעיקר על ידי ערב הסעודית ותורכיה, מול כוחות שיעים הנתמכים בעיקר על ידי איראן וחיזבאללה הלבנוני.
למן תחילת ההתקוממות היא הוגדרה על ידי הנשיא בשאר אל-אסד והתעמולה הסורית כ"מזימה בינלאומית גדולה" נגד ארצו, המפעילה "כנופיות מזוינות" ו"טרוריסטים", שנועדה להרוס את סוריה. בשאר הבטיח כבר ב-2011 להכריע את המזימה נגד ארצו, ואכן בסיוע ידידיו – רוסיה, איראן וחזבאללה הלבנוני, להם הודה בנאום זה, הוא הצליח לממש זאת ולשרוד, למרות המלחמה הקשה וההרסנית שעברה על סוריה, ותוצאותיה הקשות מבחינת העם הסורי.
בהתעסקות היתר של המשטר הסורי ב"מזימות המערב" כנגד סוריה, הוא מתעלם מהתכניות של רוסיה, איראן וחזבאללה לגבי סוריה בעתיד, והמשך השארותם בשטחה ושליטתם בה, במסווה של הגנה על המשטר מפני אויביו. כל זאת למען המשך שרידות המשטר ושרידותו האישית של בשאר.
בשאר לא שכח בנאומו גם את ישראל, בה רואים הסורים אויב וכלי שרת בידי ארצות הברית והמערב, למימוש מזימותיהן באזור, והדגיש כי מלחמת האזרחים הניטשת בסוריה זה למעלה מ-6 שנים "לא שינתה את עקרונות המשטר. אנו ממשיכים להתנגד לישראל, ולתמוך בסוגיה הפלסטינית ובכל תנועות ההתנגדות באשר הן". על רקע אמירות אלה, מן הראוי לעקוב ולראות מה יהיה מקומה של ישראל בתכניות המשטר הסורי לעתיד לבוא, בסיוע מי שתמך בו במלחמתו עד כה – איראן וחזבאללה הלבנוני, ההולכים ומבססים את אחיזתם בסוריה, ועשויים לשנות את פניה, ואת כללי המשחק בזירה זו, כפי שהתקיימו ב-43 השנים האחרונות.
