מבצע "מוקד" העיראקי – בהשראת חיה"א הישראלי
50 שנים אחרי מלחמת ששת הימים אנו חוזרים למבצע "מוקד" העיראקי שבוצע ב-1980, בהשראתו של מבצע "מוקד" הישראלי ב-1967
פסח מלובני
| 19/09/2017
תזכורת למלחמה בדרום איראן (צילום: AP)
מבצע "מוקד" של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים שימש השראה לחיל האוויר העיראקי, כשתכנן את מהלך הפתיחה שלו במלחמה נגד איראן, ב-22 בספטמבר 1980. ההחלטה העיראקית לצאת למלחמה נגד איראן התקבלה בין היתר על רקע היחלשות צבא איראן, ובמיוחד חיל האוויר שלו, בעקבות המהפכה האיסלאמית של חומייני.
בתקופת השאה היוותה הזרוע האווירית של איראן איום משמעותי על עיראק, בהיותה בעלת עדיפות כמותית ואיכותית. עובדה זו הרתיעה את בגדד מלפעול נגד טהרן. בתקופת השאה העריכו העיראקים שלחיל האוויר האיראני, שמנה כ-100 אלף איש, יש יכולת התקפית גבוהה, שהתבססה על כ-460 מטוסי קרב וקרב-הפצצה מסוגים שונים (היו גם הערכות שהמספרים גדולים יותר), כאשר כל מטוסי התקיפה הם מדגמים מתקדמים, מצוידים במערכות חדישות ובעלי יכולת נשיאה של חימוש מתקדם. סדר הכוחות התבסס על מטוסי פנטום F-4, והיו בו גם כ-80 מטוסי טומקאט F-14, מצוידים בטילי אוויר-אוויר מתקדמים מדגם פניקס, ומטוסי טייגר F-5. כמן כן היו לאיראנים באותה עת כאלף מסוקים מסוגים שונים, מהם כ-200 מסוקי נ"ט מדגם קוברה, מצוידים בטילי נ"ט טאו ובמקלעים כבדים. לחיל האוויר של השאה היו אז כעשרים בסיסים, חלקם סמוך לגבול עיראק, מהם ניתן לכסות את מרבית שטחה. והיה לו יתרון חשוב ביכולת התדלוק האווירי, באמצעות מטוסי תדלוק מדגם בואינג 707, שאפשרה לו לבצע תקיפות בעומק עיראק.
ערב המלחמה העריכו העיראקים שחיל האוויר האיראני נפגע באופן הקשה ביותר, יחסית לשאר הזרועות, כתוצאה מהשלכותיה של המהפכה במדינה, וכי סדר הכוחות שלו הצטמצם מאוד, ורק כ-170 מטוסי קרב נמצאים בכשירות מבצעית. גם מאות מסוקים הושבתו עקב מחסור בחלקי חילוף. העיראקים העריכו לאור כל אלה את יכולתו של חיל האוויר האיראני כנמוכה משלהם, את רמת ההדרכה של הטייסים האיראנים כבינונית, וכך גם את יכולתם לבצע תקיפות מהאוויר על יעדים בשטחם.
לאיראן היתה מערכת הגנה אווירית (הגנ"א) מתקדמת, שהתבססה על טילי קרקע-אוויר (טק"א) אמריקאיים מדגם הוק וראפייר הבריטי, ותותחי נ"מ לסוגיהם. ההגנ"א האיראנית כללה מערך התרעה ובקרה ארצי, עם מערכות מכ"ם מתקדמות מתוצרת אמריקאית, שהיו פרוסות ברחבי המדינה וגם בקרבת הגבול. מכ"מים אלה כיסו את שטחה של עיראק עד לאזור חבאניה, כ-100 ק"מ ממערב לבגדד.
תוכנית חיל האוויר העיראקי
משימתו העיקרית של חיל האוויר העיראקי היתה לנטרל את חיל האוויר האיראני מיד בשלבי המלחמה הראשונים, במטרה להשיג שמיים נקיים ככל האפשר. החשש היה שפעילות של חיל האוויר האיראני נגד כוחות היבשה העיראקיים עלולה לשבש בצורה משמעותית את התוכנית, ואף להכשילה. בכירים עיראקים ציינו לאחר המלחמה, כי היה זה תנאי להחלטה לצאת למלחמה, שכן הפיקוד העיראקי עדיין חשש מחיל האוויר האיראני ומיכולותיו.
לצורך כך תכנן חיל האוויר מבצע רחב היקף, שנועד להקדים את המהלך היבשתיעל ידי תקיפה בהפתעה של חיל האוויר האיראני והשמדת מטוסיו על הקרקע, בדומה למה שעשה חיל האוויר הישראלי לחילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים ב-1967. על פי התוכנית, המטוסים העיראקיים יתקפו את הבסיסים העיקריים של חיל האוויר האיראני ויעדים אחרים, כגון מערכות בקרה, מרכזי שליטה ויחידות טק"א. נוסף על כך תכנן החיל ליטול חלק במבצעי היבשה ולהעניק סיוע צמוד לכוחות הקרקע, וכן להגן על שמי המדינה במסגרת תוכנית ההגנה האווירית הכוללת. תוכנן גם שמסוקים ילוו בסיוע צמוד את כוחות היבשה במשימותיהם השונות – תקיפת כוחות, סיוע לוגיסטי ופינוי נפגעים.
תוכנית המבצע גובשה על ידי מטה חיל האוויר, על בסיס המודיעין שנצבר והערכת המצב המבצעית לגבי יכולותיהם של שני חילות האוויר היריבים. עבודת התכנון, שבוצעה בסודיות רבה, קבעה שלושה עקרונות מרכזיים:
- לתקוף בגל הראשון מטרות מגוונות: מסלולים, אמצעי שליטה והתרעה, מטוסים על הקרקע, דירים ואמצעי הגנה אווירית;
- לתקוף שוב בגל התקיפה השני חלק מהמטרות שכבר הותקפו, בהתאם לתוצאות התקיפה הראשונה, וכן מטרות נוספות;
- להגביר את אמצעי ההגנה האווירית והסיורים האוויריים מעל בסיסי חיל האוויר העיראקי ויעדים חיוניים אחרים, על מנת למנוע כל ניסיון לבצע תקיפות נגדיות, במידה ומטוסים איראניים יצליחו להמריא מבסיס כלשהו במהלך התקיפה האווירית.
עם סיום התכנון החלו ההכנות לתקיפה, שבוצעו בפיקוחו האישי של מפקד חיל האוויר. הכנות אלה כללו, בין השאר, העלאת הכשירות הטכנית והמבצעית של החיל, הקצאת המשימות לבסיסים ולטייסות, תרגולים של הכוח המבצע והכנת מערך ההגנה האווירית למלחמה, כולל תרגולו. מאחר שגורם ההפתעה היה חיוני ביותר להצלחת המבצע, נסגרו בסיסי חיל האוויר העיראקי ב-20 בספטמבר 1980 ונאסרה היציאה מהם, וננקטו אמצעי ביטחון חמורים אחרים למניעת חשיפת המבצע המתוכנן. סיפור הכיסוי היה שחימוש המטוסים ושאר ההכנות לתקיפה בוצעו במסגרת תרגיל מקיף בשם "נסור 4". התוכנית הוצגה באותו יום בפני חברי המפקדה הכללית, שהכניסו בה מספר שינויים. לאחר שהתוכנית אושרה על ידי סדאם חוסיין הוציאה מפקדת חיל האוויר למחרת את פקודת המבצע, שהועברה ביד לבסיסי חיל האוויר ולמפקדות ההגנ"א. הפקודה הורתה על תקיפה של עשרה בסיסים של חיל האוויר האיראני ומספר מתקנים חיוניים אחרים באיראן על ידי 192 מטוסים.
המהלומה האווירית העיראקית
בבוקר התקיפה (22 בספטמבר) עודכנו הטייסים במידע נוסף על האויב ומזג האוויר, ולאחר מכן המריאו למשימותיהם. בגל התקיפה הראשון (שעת הש' היתה 12:00, כדי להעצים את ההפתעה) תקפו המטוסים כמתוכנן עשרה בסיסים של חיל האוויר האיראני. היו אלה שדות התעופה בטהרן (מהרבאד), שיראז, בושהר, דזפול (וחדאתי), המדאן (שארוח'י), איספהאן (ח'אתמי), תבריז, אע'אג'ארי (אומידלי), כרמנשאה ואהוואז. בשל הטווחים הארוכים לחלק מהיעדים התבצעה התקיפה על פי הקצאה גיאוגרפית, כך שמטוסים מבסיסים בצפון עיראק תקפו מטרות בחלקה הצפוני של איראן וכך גם בשאר הגזרות. חלק מהמטוסים נאלצו לעבור מאות קילומטרים עד ליעדיהם.
לקראת המבצע קידמו העיראקים מטוסים מבסיסים מרוחקים לבסיסים קדמיים. נתיבי הטיסה נבחרו תוך ניצול חורים בכיסוי המכ"ם האיראני. מפציצי הטופולב 16 נשלחו להפציץ את בסיסי ח'אתמי באיספהאן, שיראז ומהרבאד בטהרן.
גל התקיפה השני התבצע באותו יום בין השעות 18:00-15:00, ובמהלכו הותקפו פעם נוספת חלק מהמטרות שהותקפו בגל הראשון - בשישה מהבסיסים: המדאן, בושהר, דזפול, כרמנשאה, אע'אג'ארי ואהוואז, ומטרות חדשות, כגון בסיסי מכ"ם להתרעה מוקדמת בגזרה המרכזית (דהלוראן, ונפט שאה).
מרבית המטרות נפגעו על פי דיווחי הטייסים. שני מטוסים לא חזרו לבסיסם (אחד מהם נפל עקב פגיעה מרסיסי פצצה שהוטלה על ידי מפקד המבנה, והשני – טופולב 16 - הופל בדרכו לבסיס ח'אתמי, על פי גירסה אחת על ידי טיל נ"מ איראני, ועל פי גירסה אחרת התנגש בהר בשל תנאי מזג אוויר גרועים. סדאם חוסיין, שר ההגנה עדנאן ח'יראללה ובכירים אחרים בצבא נכחו במרכז המבצעים הראשי בזמן התקיפה, ועקבו אחר ביצועיה.
המהלך כולו היה ניסיון לחקות את מהלומת הפתיחה של חיל-האוויר הישראלי על חילות האוויר הערבים במלחמת ששת הימים. חיל האוויר הישראלי, שנחשב לאיום מרכזי מבחינת העיראקים, שימש בה בעת גם מודל לחיקוי. התעמולה העיראקית הציגה את המבצע כאחד מסמלי ההצלחה של הצבא, שבה ביטא חיל האוויר את יכולתו לבצע פעולה מורכבת, תוך תכנון מדוקדק של כל פרטיה – בחירת המטרות, הקצאת המשימות, נתיבי הטיסה, סוגי החימוש והכנת הטייסים.
האיראנים אכן הופתעו, כנראה משום שהטיסה אל היעדים התבצעה בגובה נמוך והמטוסים לא התגלו על מסכי המכ"ם, ולכן נורתה לעברם אש נ"מ דלילה בלבד. כהוכחה להצלחתה של ההתקפה האווירית ציינה עיראק שמתקפת הנגד של חיל האוויר האיראני, שבוצעה באותו יום, היתה חלשה ולא יעילה (הותקפו יעדים שונים, כולל בסיסי חיל האוויר, ומספר מטוסים הופלו על ידי ההגנ"א העיראקית).
יתר על כן, כאשר למחרת (23 בספטמבר) החלו הכוחות הקרקעיים לנוע לתוך שטח איראן. חיל האוויר האיראני פעל נגדם בהיקף מצומצם, ולא מנע מהם למלא את משימותיהם על פי לוח הזמנים המתוכנן. לעומתו המשיך חיל האוויר העיראקי לפעול כדי להשיג שליטה מלאה בשמי זירת הלחימה.
תוצאות התקיפה
בפועל לא השיגו העיראקים את מטרתם - הוצאת חיל האוויר האיראני מן המערכה כבר בשלב זה. הדבר בא לידי ביטוי בהתקפות הנרחבות שביצע החיל בימים הבאים נגד יעדים בעיראק. גם גורמים שונים בצבא, שהפכו בהמשך לאופוזיציונרים למשטר, טענו בדיעבד שהמבצע לא השיג את מטרותיו, וכי העיראקים לא הצליחו לחזור על ההצלחה הישראלית.
הסיבות לכך היו שונות: ריחוקם של חלק מהבסיסים האיראניים, שהשפיע על כמות החימוש שהמטוסים העיראקיים יכלו לשאת, בשל הצורך לשאת כמויות דלק גדולות יותר; מיגון בסיסי חיל האוויר האיראני, בעקבות לקחיהם מהתקיפה הישראלית ב-1967 ובמיוחד בניית דירים מוגנים למטוסים; היקף הכוח התוקף, שלא היה מספיק למשימה, והיכולת המבצעית המוגבלת של חלק גדול מהמטוסים שהשתתפו בתקיפות, כמו מטוסי סוחוי 7 המיושנים ומיג 21, שלא התאימו למשימה; חלק מהחימוש האווירי שבו השתמשו הטייסים לא היה מסוגל לחדור את היעדים הממוגנים שהותקפו; חוסר הניסיון של הטייסים לבצע פעולה מסוג כזה, כולל אימונים לא מספיקים ובחירת שעת ביצוע לא נכונה (בצהרי היום), שצמצמה את משך הזמן שבו ניתן היה לבצע תקיפות חוזרות על היעדים, ואפשרה למטוסי חיל האוויר האיראני לבצע מתקפת נגד נרחבת כבר באותו יום. אי הצלחת המבצע נבעה גם ממודיעין לקוי ומיושן שהיה בידי העיראקים לגבי היעדים שהותקפו - ומכשלים בביצוע התקיפות בפועל.
לדברי העיראקים, עצם ביצוע המהלך נטע בהם ביטחון לגבי יכולת הפעולה שלהם בזירה האווירית, שבה הם הרגישו עד אז נחותים. לעומת זאת, התקיפה פגעה ברוח הלחימה ובמורל של אנשי חיל האוויר האיראני, שממילא היו נמוכים מאז עליית השלטון האיסלאמיסטי האדוק. ההפתעה האיראנית היתה כנראה לא רק טקטית, אלא גם אסטרטגית, מעצם העזתו של צבא עיראק לבצע מהלך כזה.
בכירים בחיל האוויר העיראקי טענו שלמהלך היתה חשיבות רבה ביותר על התפתחות המלחמה מתחילתה, מפני שחיל האוויר האיראני נאלץ להשקיע את עיקר מאמציו בהגנה על יעדיו החיוניים, ונפגעה יכולתו לתקוף את כוחות היבשה של עיראק שחדרו לשטחו.
במקביל לגל הראשון של התקיפה האווירית שיגרו העיראקים גם מטח של תשעה טילי קרקע-קרקע מסוג סקאד B לעבר בסיסי חיל האוויר ומטרות חשובות אחרות בשטח האיראני, שנמצאו בטווח שלהם (300 ק"מ), כגון בסיסים לוגיסטיים באזור דזפול.
בעוד ש-22 בספטמבר נודע אצל העיראקים כ"יום חיל האוויר", התפרסם היום למחרת, 23 בספטמבר, כ"יום הטק"א" (טילי קרקע-אוויר), שכן האיראנים הגיבו על המהלומה האווירית העיראקית בהתקפה אווירית נרחבת, בה נטלו חלק כ-160 מטוסים (מה שהצביע יותר מכל על כישלון ההתקפה האווירית העיראקית), על יעדים ברחבי עיראק - כולל בגדד, שהותקפה לבדה על ידי 60 מטוסים, ויעדי תשתית כלכליים, הקשורים בעיקר לתעשיית הנפט. העיראקים לקחו בחשבון שהתקיפה האווירית המקדימה שלהם האווירית לא תחסל את חיל האוויר האיראני ושהוא עשוי להגיב, והכינו עצמם לכך באמצעות מערכי ההגנ"א – מטוסי יירוט, תותחי נ"מ וטק"א. 67 מטוסים איראניים הופלו, לדבריהם (בעיקר על ידי סוללות הטק"א), והיום הפך ליום חג בעיראק (אם כי המספר כנראה מוגזם).
המהלומה האווירית המקדימה היתה עבור חיל האוויר העיראקי וטייסיו בבחינת שבירת מחסום פסיכולוגי, שכן עד אז הם לא העזו להתמודד מול חיל האוויר האיראני. למרות שהעיראקים לא הצליחו לנטרל את חיל האוויר האיראני, כפי שקיוו בבגדד, הפעולה חיזקה את אמונתם כי הם מסוגלים להתמודד מול צבא האויב, שהיה בשפל מאז חילופי השלטון במדינה. היה זה אות פתיחה למהלך היבשתי העיראקי, שהחל עם תנועת כוחות הקרקע לתוך שטח איראן בגזרות המרכז והדרום (חוזיסטאן).
כישלון המהלומה האווירית הפותחת ואחריה כישלון המהלך היבשתי העיראקי, שלא הצליח להשיג את מטרותיו תוך שבוע ימים, הובילו למלחמה ממושכת ועקובה מדם, שנמשכה שמונה שנים ארוכות. כך נגוז החלום העיראקי למלחמת בזק מכריעה, נוסח מלחמת ששת הימים של צה"ל.
50 שנים אחרי מלחמת ששת הימים אנו חוזרים למבצע "מוקד" העיראקי שבוצע ב-1980, בהשראתו של מבצע "מוקד" הישראלי ב-1967
תזכורת למלחמה בדרום איראן (צילום: AP)
מבצע "מוקד" של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים שימש השראה לחיל האוויר העיראקי, כשתכנן את מהלך הפתיחה שלו במלחמה נגד איראן, ב-22 בספטמבר 1980. ההחלטה העיראקית לצאת למלחמה נגד איראן התקבלה בין היתר על רקע היחלשות צבא איראן, ובמיוחד חיל האוויר שלו, בעקבות המהפכה האיסלאמית של חומייני.
בתקופת השאה היוותה הזרוע האווירית של איראן איום משמעותי על עיראק, בהיותה בעלת עדיפות כמותית ואיכותית. עובדה זו הרתיעה את בגדד מלפעול נגד טהרן. בתקופת השאה העריכו העיראקים שלחיל האוויר האיראני, שמנה כ-100 אלף איש, יש יכולת התקפית גבוהה, שהתבססה על כ-460 מטוסי קרב וקרב-הפצצה מסוגים שונים (היו גם הערכות שהמספרים גדולים יותר), כאשר כל מטוסי התקיפה הם מדגמים מתקדמים, מצוידים במערכות חדישות ובעלי יכולת נשיאה של חימוש מתקדם. סדר הכוחות התבסס על מטוסי פנטום F-4, והיו בו גם כ-80 מטוסי טומקאט F-14, מצוידים בטילי אוויר-אוויר מתקדמים מדגם פניקס, ומטוסי טייגר F-5. כמן כן היו לאיראנים באותה עת כאלף מסוקים מסוגים שונים, מהם כ-200 מסוקי נ"ט מדגם קוברה, מצוידים בטילי נ"ט טאו ובמקלעים כבדים. לחיל האוויר של השאה היו אז כעשרים בסיסים, חלקם סמוך לגבול עיראק, מהם ניתן לכסות את מרבית שטחה. והיה לו יתרון חשוב ביכולת התדלוק האווירי, באמצעות מטוסי תדלוק מדגם בואינג 707, שאפשרה לו לבצע תקיפות בעומק עיראק.
ערב המלחמה העריכו העיראקים שחיל האוויר האיראני נפגע באופן הקשה ביותר, יחסית לשאר הזרועות, כתוצאה מהשלכותיה של המהפכה במדינה, וכי סדר הכוחות שלו הצטמצם מאוד, ורק כ-170 מטוסי קרב נמצאים בכשירות מבצעית. גם מאות מסוקים הושבתו עקב מחסור בחלקי חילוף. העיראקים העריכו לאור כל אלה את יכולתו של חיל האוויר האיראני כנמוכה משלהם, את רמת ההדרכה של הטייסים האיראנים כבינונית, וכך גם את יכולתם לבצע תקיפות מהאוויר על יעדים בשטחם.
לאיראן היתה מערכת הגנה אווירית (הגנ"א) מתקדמת, שהתבססה על טילי קרקע-אוויר (טק"א) אמריקאיים מדגם הוק וראפייר הבריטי, ותותחי נ"מ לסוגיהם. ההגנ"א האיראנית כללה מערך התרעה ובקרה ארצי, עם מערכות מכ"ם מתקדמות מתוצרת אמריקאית, שהיו פרוסות ברחבי המדינה וגם בקרבת הגבול. מכ"מים אלה כיסו את שטחה של עיראק עד לאזור חבאניה, כ-100 ק"מ ממערב לבגדד.
תוכנית חיל האוויר העיראקי
משימתו העיקרית של חיל האוויר העיראקי היתה לנטרל את חיל האוויר האיראני מיד בשלבי המלחמה הראשונים, במטרה להשיג שמיים נקיים ככל האפשר. החשש היה שפעילות של חיל האוויר האיראני נגד כוחות היבשה העיראקיים עלולה לשבש בצורה משמעותית את התוכנית, ואף להכשילה. בכירים עיראקים ציינו לאחר המלחמה, כי היה זה תנאי להחלטה לצאת למלחמה, שכן הפיקוד העיראקי עדיין חשש מחיל האוויר האיראני ומיכולותיו.
לצורך כך תכנן חיל האוויר מבצע רחב היקף, שנועד להקדים את המהלך היבשתיעל ידי תקיפה בהפתעה של חיל האוויר האיראני והשמדת מטוסיו על הקרקע, בדומה למה שעשה חיל האוויר הישראלי לחילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים ב-1967. על פי התוכנית, המטוסים העיראקיים יתקפו את הבסיסים העיקריים של חיל האוויר האיראני ויעדים אחרים, כגון מערכות בקרה, מרכזי שליטה ויחידות טק"א. נוסף על כך תכנן החיל ליטול חלק במבצעי היבשה ולהעניק סיוע צמוד לכוחות הקרקע, וכן להגן על שמי המדינה במסגרת תוכנית ההגנה האווירית הכוללת. תוכנן גם שמסוקים ילוו בסיוע צמוד את כוחות היבשה במשימותיהם השונות – תקיפת כוחות, סיוע לוגיסטי ופינוי נפגעים.
תוכנית המבצע גובשה על ידי מטה חיל האוויר, על בסיס המודיעין שנצבר והערכת המצב המבצעית לגבי יכולותיהם של שני חילות האוויר היריבים. עבודת התכנון, שבוצעה בסודיות רבה, קבעה שלושה עקרונות מרכזיים:
- לתקוף בגל הראשון מטרות מגוונות: מסלולים, אמצעי שליטה והתרעה, מטוסים על הקרקע, דירים ואמצעי הגנה אווירית;
- לתקוף שוב בגל התקיפה השני חלק מהמטרות שכבר הותקפו, בהתאם לתוצאות התקיפה הראשונה, וכן מטרות נוספות;
- להגביר את אמצעי ההגנה האווירית והסיורים האוויריים מעל בסיסי חיל האוויר העיראקי ויעדים חיוניים אחרים, על מנת למנוע כל ניסיון לבצע תקיפות נגדיות, במידה ומטוסים איראניים יצליחו להמריא מבסיס כלשהו במהלך התקיפה האווירית.
עם סיום התכנון החלו ההכנות לתקיפה, שבוצעו בפיקוחו האישי של מפקד חיל האוויר. הכנות אלה כללו, בין השאר, העלאת הכשירות הטכנית והמבצעית של החיל, הקצאת המשימות לבסיסים ולטייסות, תרגולים של הכוח המבצע והכנת מערך ההגנה האווירית למלחמה, כולל תרגולו. מאחר שגורם ההפתעה היה חיוני ביותר להצלחת המבצע, נסגרו בסיסי חיל האוויר העיראקי ב-20 בספטמבר 1980 ונאסרה היציאה מהם, וננקטו אמצעי ביטחון חמורים אחרים למניעת חשיפת המבצע המתוכנן. סיפור הכיסוי היה שחימוש המטוסים ושאר ההכנות לתקיפה בוצעו במסגרת תרגיל מקיף בשם "נסור 4". התוכנית הוצגה באותו יום בפני חברי המפקדה הכללית, שהכניסו בה מספר שינויים. לאחר שהתוכנית אושרה על ידי סדאם חוסיין הוציאה מפקדת חיל האוויר למחרת את פקודת המבצע, שהועברה ביד לבסיסי חיל האוויר ולמפקדות ההגנ"א. הפקודה הורתה על תקיפה של עשרה בסיסים של חיל האוויר האיראני ומספר מתקנים חיוניים אחרים באיראן על ידי 192 מטוסים.
המהלומה האווירית העיראקית
בבוקר התקיפה (22 בספטמבר) עודכנו הטייסים במידע נוסף על האויב ומזג האוויר, ולאחר מכן המריאו למשימותיהם. בגל התקיפה הראשון (שעת הש' היתה 12:00, כדי להעצים את ההפתעה) תקפו המטוסים כמתוכנן עשרה בסיסים של חיל האוויר האיראני. היו אלה שדות התעופה בטהרן (מהרבאד), שיראז, בושהר, דזפול (וחדאתי), המדאן (שארוח'י), איספהאן (ח'אתמי), תבריז, אע'אג'ארי (אומידלי), כרמנשאה ואהוואז. בשל הטווחים הארוכים לחלק מהיעדים התבצעה התקיפה על פי הקצאה גיאוגרפית, כך שמטוסים מבסיסים בצפון עיראק תקפו מטרות בחלקה הצפוני של איראן וכך גם בשאר הגזרות. חלק מהמטוסים נאלצו לעבור מאות קילומטרים עד ליעדיהם.
לקראת המבצע קידמו העיראקים מטוסים מבסיסים מרוחקים לבסיסים קדמיים. נתיבי הטיסה נבחרו תוך ניצול חורים בכיסוי המכ"ם האיראני. מפציצי הטופולב 16 נשלחו להפציץ את בסיסי ח'אתמי באיספהאן, שיראז ומהרבאד בטהרן.
גל התקיפה השני התבצע באותו יום בין השעות 18:00-15:00, ובמהלכו הותקפו פעם נוספת חלק מהמטרות שהותקפו בגל הראשון - בשישה מהבסיסים: המדאן, בושהר, דזפול, כרמנשאה, אע'אג'ארי ואהוואז, ומטרות חדשות, כגון בסיסי מכ"ם להתרעה מוקדמת בגזרה המרכזית (דהלוראן, ונפט שאה).
מרבית המטרות נפגעו על פי דיווחי הטייסים. שני מטוסים לא חזרו לבסיסם (אחד מהם נפל עקב פגיעה מרסיסי פצצה שהוטלה על ידי מפקד המבנה, והשני – טופולב 16 - הופל בדרכו לבסיס ח'אתמי, על פי גירסה אחת על ידי טיל נ"מ איראני, ועל פי גירסה אחרת התנגש בהר בשל תנאי מזג אוויר גרועים. סדאם חוסיין, שר ההגנה עדנאן ח'יראללה ובכירים אחרים בצבא נכחו במרכז המבצעים הראשי בזמן התקיפה, ועקבו אחר ביצועיה.
המהלך כולו היה ניסיון לחקות את מהלומת הפתיחה של חיל-האוויר הישראלי על חילות האוויר הערבים במלחמת ששת הימים. חיל האוויר הישראלי, שנחשב לאיום מרכזי מבחינת העיראקים, שימש בה בעת גם מודל לחיקוי. התעמולה העיראקית הציגה את המבצע כאחד מסמלי ההצלחה של הצבא, שבה ביטא חיל האוויר את יכולתו לבצע פעולה מורכבת, תוך תכנון מדוקדק של כל פרטיה – בחירת המטרות, הקצאת המשימות, נתיבי הטיסה, סוגי החימוש והכנת הטייסים.
האיראנים אכן הופתעו, כנראה משום שהטיסה אל היעדים התבצעה בגובה נמוך והמטוסים לא התגלו על מסכי המכ"ם, ולכן נורתה לעברם אש נ"מ דלילה בלבד. כהוכחה להצלחתה של ההתקפה האווירית ציינה עיראק שמתקפת הנגד של חיל האוויר האיראני, שבוצעה באותו יום, היתה חלשה ולא יעילה (הותקפו יעדים שונים, כולל בסיסי חיל האוויר, ומספר מטוסים הופלו על ידי ההגנ"א העיראקית).
יתר על כן, כאשר למחרת (23 בספטמבר) החלו הכוחות הקרקעיים לנוע לתוך שטח איראן. חיל האוויר האיראני פעל נגדם בהיקף מצומצם, ולא מנע מהם למלא את משימותיהם על פי לוח הזמנים המתוכנן. לעומתו המשיך חיל האוויר העיראקי לפעול כדי להשיג שליטה מלאה בשמי זירת הלחימה.
תוצאות התקיפה
בפועל לא השיגו העיראקים את מטרתם - הוצאת חיל האוויר האיראני מן המערכה כבר בשלב זה. הדבר בא לידי ביטוי בהתקפות הנרחבות שביצע החיל בימים הבאים נגד יעדים בעיראק. גם גורמים שונים בצבא, שהפכו בהמשך לאופוזיציונרים למשטר, טענו בדיעבד שהמבצע לא השיג את מטרותיו, וכי העיראקים לא הצליחו לחזור על ההצלחה הישראלית.
הסיבות לכך היו שונות: ריחוקם של חלק מהבסיסים האיראניים, שהשפיע על כמות החימוש שהמטוסים העיראקיים יכלו לשאת, בשל הצורך לשאת כמויות דלק גדולות יותר; מיגון בסיסי חיל האוויר האיראני, בעקבות לקחיהם מהתקיפה הישראלית ב-1967 ובמיוחד בניית דירים מוגנים למטוסים; היקף הכוח התוקף, שלא היה מספיק למשימה, והיכולת המבצעית המוגבלת של חלק גדול מהמטוסים שהשתתפו בתקיפות, כמו מטוסי סוחוי 7 המיושנים ומיג 21, שלא התאימו למשימה; חלק מהחימוש האווירי שבו השתמשו הטייסים לא היה מסוגל לחדור את היעדים הממוגנים שהותקפו; חוסר הניסיון של הטייסים לבצע פעולה מסוג כזה, כולל אימונים לא מספיקים ובחירת שעת ביצוע לא נכונה (בצהרי היום), שצמצמה את משך הזמן שבו ניתן היה לבצע תקיפות חוזרות על היעדים, ואפשרה למטוסי חיל האוויר האיראני לבצע מתקפת נגד נרחבת כבר באותו יום. אי הצלחת המבצע נבעה גם ממודיעין לקוי ומיושן שהיה בידי העיראקים לגבי היעדים שהותקפו - ומכשלים בביצוע התקיפות בפועל.
לדברי העיראקים, עצם ביצוע המהלך נטע בהם ביטחון לגבי יכולת הפעולה שלהם בזירה האווירית, שבה הם הרגישו עד אז נחותים. לעומת זאת, התקיפה פגעה ברוח הלחימה ובמורל של אנשי חיל האוויר האיראני, שממילא היו נמוכים מאז עליית השלטון האיסלאמיסטי האדוק. ההפתעה האיראנית היתה כנראה לא רק טקטית, אלא גם אסטרטגית, מעצם העזתו של צבא עיראק לבצע מהלך כזה.
בכירים בחיל האוויר העיראקי טענו שלמהלך היתה חשיבות רבה ביותר על התפתחות המלחמה מתחילתה, מפני שחיל האוויר האיראני נאלץ להשקיע את עיקר מאמציו בהגנה על יעדיו החיוניים, ונפגעה יכולתו לתקוף את כוחות היבשה של עיראק שחדרו לשטחו.
במקביל לגל הראשון של התקיפה האווירית שיגרו העיראקים גם מטח של תשעה טילי קרקע-קרקע מסוג סקאד B לעבר בסיסי חיל האוויר ומטרות חשובות אחרות בשטח האיראני, שנמצאו בטווח שלהם (300 ק"מ), כגון בסיסים לוגיסטיים באזור דזפול.
בעוד ש-22 בספטמבר נודע אצל העיראקים כ"יום חיל האוויר", התפרסם היום למחרת, 23 בספטמבר, כ"יום הטק"א" (טילי קרקע-אוויר), שכן האיראנים הגיבו על המהלומה האווירית העיראקית בהתקפה אווירית נרחבת, בה נטלו חלק כ-160 מטוסים (מה שהצביע יותר מכל על כישלון ההתקפה האווירית העיראקית), על יעדים ברחבי עיראק - כולל בגדד, שהותקפה לבדה על ידי 60 מטוסים, ויעדי תשתית כלכליים, הקשורים בעיקר לתעשיית הנפט. העיראקים לקחו בחשבון שהתקיפה האווירית המקדימה שלהם האווירית לא תחסל את חיל האוויר האיראני ושהוא עשוי להגיב, והכינו עצמם לכך באמצעות מערכי ההגנ"א – מטוסי יירוט, תותחי נ"מ וטק"א. 67 מטוסים איראניים הופלו, לדבריהם (בעיקר על ידי סוללות הטק"א), והיום הפך ליום חג בעיראק (אם כי המספר כנראה מוגזם).
המהלומה האווירית המקדימה היתה עבור חיל האוויר העיראקי וטייסיו בבחינת שבירת מחסום פסיכולוגי, שכן עד אז הם לא העזו להתמודד מול חיל האוויר האיראני. למרות שהעיראקים לא הצליחו לנטרל את חיל האוויר האיראני, כפי שקיוו בבגדד, הפעולה חיזקה את אמונתם כי הם מסוגלים להתמודד מול צבא האויב, שהיה בשפל מאז חילופי השלטון במדינה. היה זה אות פתיחה למהלך היבשתי העיראקי, שהחל עם תנועת כוחות הקרקע לתוך שטח איראן בגזרות המרכז והדרום (חוזיסטאן).
כישלון המהלומה האווירית הפותחת ואחריה כישלון המהלך היבשתי העיראקי, שלא הצליח להשיג את מטרותיו תוך שבוע ימים, הובילו למלחמה ממושכת ועקובה מדם, שנמשכה שמונה שנים ארוכות. כך נגוז החלום העיראקי למלחמת בזק מכריעה, נוסח מלחמת ששת הימים של צה"ל.
