מלחמה מדידה מול טרור
בזרוע היבשה הבינו שתורת ההפעלה כבר לא מותאמת לשדה הקרב המודרני. לכן יצאו בתוכנית שמטרתה לתת פתרון לנקודות הכובד של האויב ולהחזיר את גורם ההפתעה לצה"ל
עמי רוחקס דומבה
| 24/08/2017
צילום: דו"צ
מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת צה"ל לא הפעיל את זרוע היבשה לשם הכרעת שדה הקרב. השנים עברו, וזרוע היבשה הגיעה לשפל מבצעי בשנים האחרונות. שפל, שגרם לקצינים בזרוע לטעון שהמטכ"ל הפך את זרוע היבשה למשמר הגבול.
חטיבות לא התאמנו, תקציב זרוע היבשה הצטמצם, ותורת ההפעלה של היבשה לא הייתה מותאמת לשדה הקרב המודרני.
שינוי טקטוני
מכדי לשקם את זרוע היבשה, החלו בזרוע בהליך חשיבה תחת השם 'יבשה באופק'. הליך חשיבה זה בחן לעומק את המהות של זרוע היבשה. כלומר, למה בכלל צריך זרוע יבשה? מה הערך המוסף שלה לצה"ל? מחד, נבחנו האיומים העדכניים מולם מתמודדת זרוע היבשה. מאידך, נבחנו היכולות של זרוע היבשה.
המסקנה העיקרית מהליך החשיבה הייתה שזמני התגובה הנדרשים בשדה הקרב התקצרו משמעותית. ולזרוע היבשה אין את היכולת להתמודד בזמנים אלו. בזרוע היבשה הגיעו למסקנה שזמן החשיפה של האויב הוא הזמן שלוקח לשגר טיל נ"ט לעבר המטרה עד לפגיעה. מכיוון שלארגוני הטרור עדיין אין טילי נ"ט מדור 4 או דור 5 שיודעים להינעל לבד על המטרה ולפגוע בה, הם צריכים להישאר חשופים עד לפגיעת הטיל בפלטפורמה. תלוי בטווח, אבל זמן החשיפה יכול לנוע בין מספר שניות בודדות אם המרחק קצר מאוד ועד כ-40 שניות אם הטווח יותר גדול.
עוד דבר שהבינו בזרוע היבשה הוא שקיצור זמן החשיפה אינו מתקיים בריק. שינוי נוסף, המעבר מלחימה בשטח פתוח ללחימה במתאר אורבני, העצים את המשמעות של זמן חשיפה קצר.
המתאר האורבני משחק לטובת האויב משתי סיבות - האויב מכיר את המרחב ומנטר אותו ברציפות ולכן מודע במהירות לשינויים המתרחשים בו ומרחב זה מכיל גם אזרחים בלתי מעורבים. היכרות האויב את מרחב הלחימה מאפשר לו לזהות את הפלטפורמות של זרוע היבשה מבעוד מועד בזמן כניסתן לשטח האורבני, והמוכנות הזו עוזרת לו לקצר את זמני החשיפה. "הוא יכול לראות אותך מהגג, ולרדת לעמדת הירי המוסלקת שלו בקומה תחתונה יותר בתזמון שנוח לו", מסביר קצין בכיר לשעבר בזרוע היבשה. "הפעילות במרחב האורבני שומרת את יתרון ההפתעה בצד האויב".
נוכחות אזרחים במרחב האורבני מאפשרת לאויב להשתמש בהם כמגנים לצורך הימלטות מאזור הלחימה לאחר הירי או בעת מצוקה. כמו כן, היא מאפשרת לאויב להשתמש באזרחים ליצירת אזורי ביטחון עבורו - אזורים בהם צה"ל לא יעיז לפגוע מפאת החשש להרג בלתי מעורבים. תרחיש כזה יאפשר לאויב להשתמש בכלי התקשורת ליצירת הד תקשורתי סביב הלחימה שיביא לדה-לגיטימציה של פעילות צה"ל באותו מרחב לחימה.
ערעור האויב
תובנות אלו הביאו את זרוע היבשה להבין שהזרוע שאמורה להכריע את האויב בקרקע נמצאת לפני שוקת שבורה. אחד הקצינים לשעבר בזרוע נזכר כי זו הייתה תקופה קשה מאד במז"י. "חשבנו שהמטכ"ל סוגר את הזרוע והופך אותה למג"ב. ההבנה שאנחנו לא רלוונטיים לשדה הקרב המודרני הייתה על השולחן".
בזרוע הבינו שצריך לתת פתרון לנקודות הכובד של האויב כדי להיות רלוונטיים שוב. להחזיר את גורם ההפתעה לצה"ל. למנוע דה לגיטמציה בינלאומית לפעולות צה"ל בזמן לחימה ולהגיע ליתרון מבצעי בזמני החשיפה של האויב. צריכים להיות יותר מהירים ממנו.
כדי למנוע דה לגיטמציה לפעולות צה"ל, הבינו בזרוע היבשה כי כבר בפתח העימות צריך לגרש את האוכלוסייה האזרחית מאזור הלחימה. "אם אני לבנוני שגר באחד היישובים קרוב לגבול ישראל, ומתחיל עימות בין חיזבאללה לצה"ל, אני עוזב במהירות האפשרית את היישוב ומתרחק מאזור הלחימה. לא מקנא במי שיישאר באזור הלחימה", אומר קצין לשעבר במז"י.
כדי להשיג את שני המרכיבים האחרים בפתרון - נטרול ההפתעה של האויב ושיבוש היתרון המבצעי שלו בזמן חשיפה קטן - הגו במז"י את תכנית 'חופת את״ר'. מדובר בתכנית המשלבת פיתוח אמל"ח לצד תורת הפעלה בין זרועית משולבת.
אחת המסקנות הייתה שזרוע היבשה צריכה סיוע אווירי בשליטתה. מכיוון שישראל היא לא ארה"ב, לא יהיה בארץ חיל אוויר לזרוע היבשה. כחלופה, ניתן לספק לכוחות הקרקע כלים אוויריים בגבהים נמוכים של עשרות עד מאות מטרים. כלים שיהיו בשליטה מלאה של החיילים על הקרקע. המטרה - סיוע בסגירת מעגל אש בפרק זמן קצר יותר מזמן החשיפה של האויב.
אמנם באותה תקופה כבר הייתה מערכת צי"ד, אולם היא סיפקה מענה לסגירת מעגל בפרקי זמן ארוכים יותר. כאלו שלא התאימו לזמני החשיפה האמתיים במתאר לחימה טקטי. לצורך כך ישבו במז"י יחד עם אלביט מערכות, החברה שפיתחה את מערכת הצי"ד, והסבירו לאלביט את המסקנות ממהלך החשיבה 'יבשה באופק'.
המטרה הייתה לייצר מערכת שיודעת לסנכרן את כל הזרועות - ים, יבשה ואוויר לכדי מעגל אש בפרקי זמן קצרים. יכולת טכנו-מבצעית כזו גם תערער את יתרון ההפתעה של האויב שלא יצליח לתכנן מהלכים נגד הפלטפורמות של צה"ל וגם תאפשר לזרוע היבשה השמדת מטרות ביעילות גבוהה.
במז"י הבינו שכדי להשיג זאת, יש צורך בשיתוף פעולה אמיתי בין הזרועות. עד אותה נקודה בזמן, נעשו ניסיונות לצור שיתוף פעולה כזה, אבל שיקולים של כסף ואגו נכנסו למשוואה ובסופו של דבר לא היה שיתוף פעולה אמיתי בצה"ל בין הזרועות. כל זרוע פיתחה פרוטוקולים ואמל"ח משלה בצורה שלא אפשרה העברת מידע בזמן אמת בין הזרועות. כאשר היה פורץ עימות צבאי, היו עושים חלטורות כדי לנסות לחבר את הזרועות, אבל צה"ל לא באמת 'ניגן' ביחד.
הליך החשיבה בזרוע היבשה קיבל גיבוי מהמטה הכללי, ובסופו של דבר, מפקדי הזרועות בצה"ל החלו לשבת לפגישות עבודה מסודרות. ההבנה אצל כולם הייתה שאם זה לא יקרה, היכולת המבצעית של צה"ל תדרדר לרמה שתפגע בביטחון המדינה.
ההליך הארגוני שעבר צה"ל בהקשר זה אפשר בתקופה האחרונה הליכי פיתוח משותפים של אמל"ח ותורת הפעלה. גם בחיל אוויר הבינו שזרוע יבשה בלי סיוע אווירי קרוב בשליטתה תהיה נכה. חלק מהיכולות החדשות נבחנו בתרגיל שנערך וחלק ייבחנו בעתיד בתרגיל שייערך במהלך השנה.
הכול מחובר להכול
נחזור לרעיון חופת את״ר. מדובר במארג טכנולוגי שקושר את כל הפלטפורמות של צה"ל ואת החיילים לכדי ערוץ מידע אחד שטוח. דוגמה ליישום רעיון כזה אפשר למצוא במערכת Blue Force של הצבא האמריקאי. בצה"ל רוצים מערכת שתקשר לא רק אנשים זה לזה, אלא כל מרכיב בשדה הקרב. מעין IOT צבאי. פלטפורמות בקרקע, באוויר ובים. אמצעי לחימה למיניהם ועוד.
קיימים יתרונות רבים לתפיסה כמו חופת את״ר, שבמסגרתה הכל מחובר להכול על ערוץ מידע משותף עם אונטולוגיה משותפת. (אונטולוגיה היא היכולת להמשיג את שדה הקרב באותה צורה לכולם - אנשים או מכונות).
יתרון ראשון הוא מודעות מצבית. כדי להתמודד עם זמני חשיפה קטנים של האויב ויתרון ההפתעה שלו, צריך להיות מודע לסביבת הלחימה לפחות כמוהו. כדי לשנות את גורם ההפתעה לטובתך, צריך להיות מודע לסביבה מהר ממנו. מודעות בהקשר של מעגל אש כוללת זיהוי-הפללה-השמדה.
מודעות מצבית לבדה אינה מספיקה אם לא מחברים אליה יכולת תגובה באותו מחזור זמן. היות ומדובר בשניות או חלקי שניות, היכולת האנושית מהווה מחסום. לכן, בחופת את״ר פיתחו לצד יכולות מודעות מצבית יכולות תגובה אוטומטיות. טילים, רחפנים, מנגנון ירי אוטומטי במרכבה סימן 4 'ברק' - הגרסה החדשה שתצא בקרוב, רקטות מדויקות, טילי נ"ט 'ספייק' דור 5 שמחוברים לרשת ועוד.
החיבור בין מודעות מצבית ליכולת תגובה אוטומטית משווה זמנים בין זמן החשיפה של האויב לבין זמן התגובה של זרוע היבשה. פתאום, זרוע היבשה חזרה להיות רלוונטית. כפי שציינתי מדובר בתכנית שמפותחת בימים אלו בתעשיות ובצה"ל. המרכיב העיקרי שלה שיחבר את כולם יהיה צי"ד דור ב' של אלביט מערכות. הפיתוח מסווג, אבל עקרונותיו פורטו כאן.
מודעות כלכלית
לצד התאמת יכולות מבצעיות לשדה הקרב המודרני, שיפור במודעות המצבית אפשר לזרוע היבשה להשתפר גם בכלכלת המלחמה. כחלק מהתפיסה של חופת את״ר, פיתחו בצה"ל רכיב בתורת ההפעלה שנקרא מכרז אש (לעתים מכונה מרחב אש). המשמעות של מכרז אש היא שבאותן מספר שניות או חלקי שניות שבהן המערכת הממוחשבת מבצעת חישובים איך להשמיד מטרה, היא גם בוחנת את העלות הכספית של הפעולה.
עלות כספית של פעולה בשדה הקרב? ייתכן וזה נשמע מוזר, אבל הפעלת צה"ל בעידן הלחימה הבין זרועית עולה הרבה כסף. היות ומשרד הביטחון סידר את יחסיו עם משרד האוצר בתקופת הרמטכ"ל הנוכחי, צה"ל משקיע מאמצים רבים בהתייעלות ובחשיבה כיצד ניתן להגיע למלחמה מדידה. מלחמה שתתכנס מחד למסגרת תקציב נתונה, ומאידך תאפשר לצה"ל להשיג את היעדים של הדרג המדיני.
אחד השינויים בהקשר הכלכלי שעברו על זרוע היבשה בצה"ל הוא שינוי הטרמינולוגיה והתאמתה לעולם הלחימה המודרני בטרור. כבר לא מדברים על הכרעה של צבא סדיר, אלא על השגת יעדים מדיניים. בצה"ל הבינו אחרי 'צוק איתן' שמבצע נגד טרור יכול להימשך כמעט חודשיים, גם אם מדובר במתאר כמו עזה, ולהסתיים בלי הכרעה ברורה. אם מדובר בלבנון או בסוריה, העלות הכספית יכולה להגיע למכפלות של 'צוק איתן'.
בנוסף לכסף, בצה"ל גם חושבים על מלאי. בעיות במלאי האמל"ח יש גם לצבא ארה"ב במלחמה מול דאעש בעיראק וסוריה. הגורמים העיקריים לבעיות מלאי הם עלות גבוהה של אמל"ח חכם הדרוש ליישום תפיסה כמו חופת אתל, קצב ייצור מוגבל בשל המורכבות הטכנית של האמל"ח ותקציבי ביטחון מוגבלים שלא מאפשרים הצטיידות רחבה בטרם המבצע. מחסנים עם הרבה אמל"ח חכם על המדפים הם נטל על משלם המיסים.
מערכת מכרז אש אמורה לתת פתרון לאתגרים אלו של עלות לחימה וניהול מלאי בעת לחימה בגלל שנכנסים אליה גם שיקולים של שרשרת אספקה ועלות אמל"ח. תחשבו על מערכת שיודעת מה מצב המלאי בזמן אמת, את עלות האמל"ח, את מתאר ההשמדה ומחשבת הכול בשבריר שניה כדי לבחור באמל"ח הנכון ביותר להשמדת האויב. וכל זה בפחות מזמן החשיפה של האויב.
צוות הקרב חוזר למרכז הבמה
נדבך כלכלי נוסף עלה בזמן המחשבה בזרוע היבשה סביב תכנית 'יבשה באופק'. לאחר מיפוי האיומים וההבנה שזמן החשיפה הוא הבסיס ליתרון של האויב, נפל האסימון בזרוע היבשה שצריך גם לשנות את הגישה להפעלת אמל"ח קרקעי. בעיקר את הפלטפורמות.
כוח קרקעי בשטח אורבני מתנהג אחרת מאשר בשטח פתוח. התפיסה של הפעלת כוח אש גדול באמצעות ארטילריה סטטיסטית, טורי שיריון גדולים ואלפי חיילים לא עובדת במתאר אורבני. תפיסה כזו משחקת ישירות לידיים של האויב - הוא מנצל אותה לדה לגיטימציה של פעולות צה"ל, ליתרון ההפתעה הטקטי שלו וללחימה נעלמת.
במקום זאת, רצו בזרוע היבשה להתאים את הפתרון המבצעי לאיום. אם זה אויב שפועל בצוותים קטנים, בשטח אורבני ובמתאר נעלם, צריך להתאים גם את תורת ההפעלה של התמרון היבשתי. הפתרון שנבחר הוא צוות קרב. יש צוות קרב ברמת גדוד (צק"ג) ויש ברמת חטיבה (צק"ח). אין מדובר ברעיון חדש. צוותי קרב מופעלים בצבאות אחרים וגם בצה"ל כבר משנות השמונים במלחמת לבנון.
הבחירה בצוות קרב שמורכב ממספר קטן של פלטפורמות מסוגים שונים ויכולות שונות, יחד עם מספר מצומצם של חיילי חי"ר מאפשר לכוח למקסם את היתרונות של תפיסת חופת את״ר. הצוות מותאם לפעול במתאר אורבני, החתימה שלו בשטח קטנה יותר, הוא מהיר יותר, והשילוב עם מכרז אש מאפשר לו גם להיות הכי כלכלי שאפשר.
יש עוד יתרון בצוות קרב. אפילו קלאוזוביצ'י. צוות הקרב מאפשר לערער את נקודות הכובד של האויב הנעלם בצורה יעילה הרבה יותר מאשר הפעלה מסיבית של כוח. בזרוע היבשה התאימו את הפתרון לבעיה. ואם הבעיה היא ארגון טרור מבוזר במתאר אורבני, אז גם זרוע היבשה צריכה לפעול באותה צורה.
הבנה זו הביאה לשני שינויים מהותיים. הראשון, זרוע היבשה יודעת להתאים את המענה לאיום. כלומר, אפשר עם פחות כוח וכלים להשיג את המטרה בצורה יעילה יותר. חשיבה זו הביאה לקיצוץ בכמות הכלים של זרוע היבשה. הכסף שנחסך בשל קיצוץ זה שימש את הזרוע לפיתוח האמצעים הדרושים ליישום חופת את״ר.
שינוי שני הוא היכולת של הזרוע לנהל מלחמה מדידה. אם מחד האיום ברור, ומאידך המענה ברור, ניתן להמשיג תרחישי לחימה בראייה כלכלית. זה הרגע בזמן שבו תגידו "אבל מלחמה היא ממלכת האי ודאות". נכון, זה לא השתנה. אבל תכנון כלכלי של ההכנות למלחמה תמיד היו. בעקבות תהליך 'יבשה באופק' התכנון יותר מדויק. השילוב של תכנון כלכלי טכנו-מבצעי, יחד עם מערכת יישום שאוכפת תכנון זה באמצעות מכרז אש, מאפשר לצה"ל לנהל מלחמה מדידה.
אין ספק כי תהליך 'יבשה באופק' הפך את זרוע היבשה לארגון צבאי שיכול לתכנן את המלחמה בצורה מתאימה יותר למציאות בהיבט המבצעי והכלכלי. התהליך הוביל לפיתוח תפיסה טכנו-מבצעית, 'חופת אתל', שמאפשרת לזרוע היבשה לאכוף את התכנון. הסינרגיה בין התכנון והאכיפה בגוף לחימה קרקעי מתמרן עתיד להביא את צה"ל בעימות הבא, אם יבוא, להשגת היעדים המדיניים ביעילות גדולה יותר. "הצלחנו להחזיר את הרלוונטיות של זרוע היבשה לצה"ל", סיכם הקצין לשעבר בזרוע.
בזרוע היבשה הבינו שתורת ההפעלה כבר לא מותאמת לשדה הקרב המודרני. לכן יצאו בתוכנית שמטרתה לתת פתרון לנקודות הכובד של האויב ולהחזיר את גורם ההפתעה לצה"ל
צילום: דו"צ
מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת צה"ל לא הפעיל את זרוע היבשה לשם הכרעת שדה הקרב. השנים עברו, וזרוע היבשה הגיעה לשפל מבצעי בשנים האחרונות. שפל, שגרם לקצינים בזרוע לטעון שהמטכ"ל הפך את זרוע היבשה למשמר הגבול.
חטיבות לא התאמנו, תקציב זרוע היבשה הצטמצם, ותורת ההפעלה של היבשה לא הייתה מותאמת לשדה הקרב המודרני.
שינוי טקטוני
מכדי לשקם את זרוע היבשה, החלו בזרוע בהליך חשיבה תחת השם 'יבשה באופק'. הליך חשיבה זה בחן לעומק את המהות של זרוע היבשה. כלומר, למה בכלל צריך זרוע יבשה? מה הערך המוסף שלה לצה"ל? מחד, נבחנו האיומים העדכניים מולם מתמודדת זרוע היבשה. מאידך, נבחנו היכולות של זרוע היבשה.
המסקנה העיקרית מהליך החשיבה הייתה שזמני התגובה הנדרשים בשדה הקרב התקצרו משמעותית. ולזרוע היבשה אין את היכולת להתמודד בזמנים אלו. בזרוע היבשה הגיעו למסקנה שזמן החשיפה של האויב הוא הזמן שלוקח לשגר טיל נ"ט לעבר המטרה עד לפגיעה. מכיוון שלארגוני הטרור עדיין אין טילי נ"ט מדור 4 או דור 5 שיודעים להינעל לבד על המטרה ולפגוע בה, הם צריכים להישאר חשופים עד לפגיעת הטיל בפלטפורמה. תלוי בטווח, אבל זמן החשיפה יכול לנוע בין מספר שניות בודדות אם המרחק קצר מאוד ועד כ-40 שניות אם הטווח יותר גדול.
עוד דבר שהבינו בזרוע היבשה הוא שקיצור זמן החשיפה אינו מתקיים בריק. שינוי נוסף, המעבר מלחימה בשטח פתוח ללחימה במתאר אורבני, העצים את המשמעות של זמן חשיפה קצר.
המתאר האורבני משחק לטובת האויב משתי סיבות - האויב מכיר את המרחב ומנטר אותו ברציפות ולכן מודע במהירות לשינויים המתרחשים בו ומרחב זה מכיל גם אזרחים בלתי מעורבים. היכרות האויב את מרחב הלחימה מאפשר לו לזהות את הפלטפורמות של זרוע היבשה מבעוד מועד בזמן כניסתן לשטח האורבני, והמוכנות הזו עוזרת לו לקצר את זמני החשיפה. "הוא יכול לראות אותך מהגג, ולרדת לעמדת הירי המוסלקת שלו בקומה תחתונה יותר בתזמון שנוח לו", מסביר קצין בכיר לשעבר בזרוע היבשה. "הפעילות במרחב האורבני שומרת את יתרון ההפתעה בצד האויב".
נוכחות אזרחים במרחב האורבני מאפשרת לאויב להשתמש בהם כמגנים לצורך הימלטות מאזור הלחימה לאחר הירי או בעת מצוקה. כמו כן, היא מאפשרת לאויב להשתמש באזרחים ליצירת אזורי ביטחון עבורו - אזורים בהם צה"ל לא יעיז לפגוע מפאת החשש להרג בלתי מעורבים. תרחיש כזה יאפשר לאויב להשתמש בכלי התקשורת ליצירת הד תקשורתי סביב הלחימה שיביא לדה-לגיטימציה של פעילות צה"ל באותו מרחב לחימה.
ערעור האויב
תובנות אלו הביאו את זרוע היבשה להבין שהזרוע שאמורה להכריע את האויב בקרקע נמצאת לפני שוקת שבורה. אחד הקצינים לשעבר בזרוע נזכר כי זו הייתה תקופה קשה מאד במז"י. "חשבנו שהמטכ"ל סוגר את הזרוע והופך אותה למג"ב. ההבנה שאנחנו לא רלוונטיים לשדה הקרב המודרני הייתה על השולחן".
בזרוע הבינו שצריך לתת פתרון לנקודות הכובד של האויב כדי להיות רלוונטיים שוב. להחזיר את גורם ההפתעה לצה"ל. למנוע דה לגיטמציה בינלאומית לפעולות צה"ל בזמן לחימה ולהגיע ליתרון מבצעי בזמני החשיפה של האויב. צריכים להיות יותר מהירים ממנו.
כדי למנוע דה לגיטמציה לפעולות צה"ל, הבינו בזרוע היבשה כי כבר בפתח העימות צריך לגרש את האוכלוסייה האזרחית מאזור הלחימה. "אם אני לבנוני שגר באחד היישובים קרוב לגבול ישראל, ומתחיל עימות בין חיזבאללה לצה"ל, אני עוזב במהירות האפשרית את היישוב ומתרחק מאזור הלחימה. לא מקנא במי שיישאר באזור הלחימה", אומר קצין לשעבר במז"י.
כדי להשיג את שני המרכיבים האחרים בפתרון - נטרול ההפתעה של האויב ושיבוש היתרון המבצעי שלו בזמן חשיפה קטן - הגו במז"י את תכנית 'חופת את״ר'. מדובר בתכנית המשלבת פיתוח אמל"ח לצד תורת הפעלה בין זרועית משולבת.
אחת המסקנות הייתה שזרוע היבשה צריכה סיוע אווירי בשליטתה. מכיוון שישראל היא לא ארה"ב, לא יהיה בארץ חיל אוויר לזרוע היבשה. כחלופה, ניתן לספק לכוחות הקרקע כלים אוויריים בגבהים נמוכים של עשרות עד מאות מטרים. כלים שיהיו בשליטה מלאה של החיילים על הקרקע. המטרה - סיוע בסגירת מעגל אש בפרק זמן קצר יותר מזמן החשיפה של האויב.
אמנם באותה תקופה כבר הייתה מערכת צי"ד, אולם היא סיפקה מענה לסגירת מעגל בפרקי זמן ארוכים יותר. כאלו שלא התאימו לזמני החשיפה האמתיים במתאר לחימה טקטי. לצורך כך ישבו במז"י יחד עם אלביט מערכות, החברה שפיתחה את מערכת הצי"ד, והסבירו לאלביט את המסקנות ממהלך החשיבה 'יבשה באופק'.
המטרה הייתה לייצר מערכת שיודעת לסנכרן את כל הזרועות - ים, יבשה ואוויר לכדי מעגל אש בפרקי זמן קצרים. יכולת טכנו-מבצעית כזו גם תערער את יתרון ההפתעה של האויב שלא יצליח לתכנן מהלכים נגד הפלטפורמות של צה"ל וגם תאפשר לזרוע היבשה השמדת מטרות ביעילות גבוהה.
במז"י הבינו שכדי להשיג זאת, יש צורך בשיתוף פעולה אמיתי בין הזרועות. עד אותה נקודה בזמן, נעשו ניסיונות לצור שיתוף פעולה כזה, אבל שיקולים של כסף ואגו נכנסו למשוואה ובסופו של דבר לא היה שיתוף פעולה אמיתי בצה"ל בין הזרועות. כל זרוע פיתחה פרוטוקולים ואמל"ח משלה בצורה שלא אפשרה העברת מידע בזמן אמת בין הזרועות. כאשר היה פורץ עימות צבאי, היו עושים חלטורות כדי לנסות לחבר את הזרועות, אבל צה"ל לא באמת 'ניגן' ביחד.
הליך החשיבה בזרוע היבשה קיבל גיבוי מהמטה הכללי, ובסופו של דבר, מפקדי הזרועות בצה"ל החלו לשבת לפגישות עבודה מסודרות. ההבנה אצל כולם הייתה שאם זה לא יקרה, היכולת המבצעית של צה"ל תדרדר לרמה שתפגע בביטחון המדינה.
ההליך הארגוני שעבר צה"ל בהקשר זה אפשר בתקופה האחרונה הליכי פיתוח משותפים של אמל"ח ותורת הפעלה. גם בחיל אוויר הבינו שזרוע יבשה בלי סיוע אווירי קרוב בשליטתה תהיה נכה. חלק מהיכולות החדשות נבחנו בתרגיל שנערך וחלק ייבחנו בעתיד בתרגיל שייערך במהלך השנה.
הכול מחובר להכול
נחזור לרעיון חופת את״ר. מדובר במארג טכנולוגי שקושר את כל הפלטפורמות של צה"ל ואת החיילים לכדי ערוץ מידע אחד שטוח. דוגמה ליישום רעיון כזה אפשר למצוא במערכת Blue Force של הצבא האמריקאי. בצה"ל רוצים מערכת שתקשר לא רק אנשים זה לזה, אלא כל מרכיב בשדה הקרב. מעין IOT צבאי. פלטפורמות בקרקע, באוויר ובים. אמצעי לחימה למיניהם ועוד.
קיימים יתרונות רבים לתפיסה כמו חופת את״ר, שבמסגרתה הכל מחובר להכול על ערוץ מידע משותף עם אונטולוגיה משותפת. (אונטולוגיה היא היכולת להמשיג את שדה הקרב באותה צורה לכולם - אנשים או מכונות).
יתרון ראשון הוא מודעות מצבית. כדי להתמודד עם זמני חשיפה קטנים של האויב ויתרון ההפתעה שלו, צריך להיות מודע לסביבת הלחימה לפחות כמוהו. כדי לשנות את גורם ההפתעה לטובתך, צריך להיות מודע לסביבה מהר ממנו. מודעות בהקשר של מעגל אש כוללת זיהוי-הפללה-השמדה.
מודעות מצבית לבדה אינה מספיקה אם לא מחברים אליה יכולת תגובה באותו מחזור זמן. היות ומדובר בשניות או חלקי שניות, היכולת האנושית מהווה מחסום. לכן, בחופת את״ר פיתחו לצד יכולות מודעות מצבית יכולות תגובה אוטומטיות. טילים, רחפנים, מנגנון ירי אוטומטי במרכבה סימן 4 'ברק' - הגרסה החדשה שתצא בקרוב, רקטות מדויקות, טילי נ"ט 'ספייק' דור 5 שמחוברים לרשת ועוד.
החיבור בין מודעות מצבית ליכולת תגובה אוטומטית משווה זמנים בין זמן החשיפה של האויב לבין זמן התגובה של זרוע היבשה. פתאום, זרוע היבשה חזרה להיות רלוונטית. כפי שציינתי מדובר בתכנית שמפותחת בימים אלו בתעשיות ובצה"ל. המרכיב העיקרי שלה שיחבר את כולם יהיה צי"ד דור ב' של אלביט מערכות. הפיתוח מסווג, אבל עקרונותיו פורטו כאן.
מודעות כלכלית
לצד התאמת יכולות מבצעיות לשדה הקרב המודרני, שיפור במודעות המצבית אפשר לזרוע היבשה להשתפר גם בכלכלת המלחמה. כחלק מהתפיסה של חופת את״ר, פיתחו בצה"ל רכיב בתורת ההפעלה שנקרא מכרז אש (לעתים מכונה מרחב אש). המשמעות של מכרז אש היא שבאותן מספר שניות או חלקי שניות שבהן המערכת הממוחשבת מבצעת חישובים איך להשמיד מטרה, היא גם בוחנת את העלות הכספית של הפעולה.
עלות כספית של פעולה בשדה הקרב? ייתכן וזה נשמע מוזר, אבל הפעלת צה"ל בעידן הלחימה הבין זרועית עולה הרבה כסף. היות ומשרד הביטחון סידר את יחסיו עם משרד האוצר בתקופת הרמטכ"ל הנוכחי, צה"ל משקיע מאמצים רבים בהתייעלות ובחשיבה כיצד ניתן להגיע למלחמה מדידה. מלחמה שתתכנס מחד למסגרת תקציב נתונה, ומאידך תאפשר לצה"ל להשיג את היעדים של הדרג המדיני.
אחד השינויים בהקשר הכלכלי שעברו על זרוע היבשה בצה"ל הוא שינוי הטרמינולוגיה והתאמתה לעולם הלחימה המודרני בטרור. כבר לא מדברים על הכרעה של צבא סדיר, אלא על השגת יעדים מדיניים. בצה"ל הבינו אחרי 'צוק איתן' שמבצע נגד טרור יכול להימשך כמעט חודשיים, גם אם מדובר במתאר כמו עזה, ולהסתיים בלי הכרעה ברורה. אם מדובר בלבנון או בסוריה, העלות הכספית יכולה להגיע למכפלות של 'צוק איתן'.
בנוסף לכסף, בצה"ל גם חושבים על מלאי. בעיות במלאי האמל"ח יש גם לצבא ארה"ב במלחמה מול דאעש בעיראק וסוריה. הגורמים העיקריים לבעיות מלאי הם עלות גבוהה של אמל"ח חכם הדרוש ליישום תפיסה כמו חופת אתל, קצב ייצור מוגבל בשל המורכבות הטכנית של האמל"ח ותקציבי ביטחון מוגבלים שלא מאפשרים הצטיידות רחבה בטרם המבצע. מחסנים עם הרבה אמל"ח חכם על המדפים הם נטל על משלם המיסים.
מערכת מכרז אש אמורה לתת פתרון לאתגרים אלו של עלות לחימה וניהול מלאי בעת לחימה בגלל שנכנסים אליה גם שיקולים של שרשרת אספקה ועלות אמל"ח. תחשבו על מערכת שיודעת מה מצב המלאי בזמן אמת, את עלות האמל"ח, את מתאר ההשמדה ומחשבת הכול בשבריר שניה כדי לבחור באמל"ח הנכון ביותר להשמדת האויב. וכל זה בפחות מזמן החשיפה של האויב.
צוות הקרב חוזר למרכז הבמה
נדבך כלכלי נוסף עלה בזמן המחשבה בזרוע היבשה סביב תכנית 'יבשה באופק'. לאחר מיפוי האיומים וההבנה שזמן החשיפה הוא הבסיס ליתרון של האויב, נפל האסימון בזרוע היבשה שצריך גם לשנות את הגישה להפעלת אמל"ח קרקעי. בעיקר את הפלטפורמות.
כוח קרקעי בשטח אורבני מתנהג אחרת מאשר בשטח פתוח. התפיסה של הפעלת כוח אש גדול באמצעות ארטילריה סטטיסטית, טורי שיריון גדולים ואלפי חיילים לא עובדת במתאר אורבני. תפיסה כזו משחקת ישירות לידיים של האויב - הוא מנצל אותה לדה לגיטימציה של פעולות צה"ל, ליתרון ההפתעה הטקטי שלו וללחימה נעלמת.
במקום זאת, רצו בזרוע היבשה להתאים את הפתרון המבצעי לאיום. אם זה אויב שפועל בצוותים קטנים, בשטח אורבני ובמתאר נעלם, צריך להתאים גם את תורת ההפעלה של התמרון היבשתי. הפתרון שנבחר הוא צוות קרב. יש צוות קרב ברמת גדוד (צק"ג) ויש ברמת חטיבה (צק"ח). אין מדובר ברעיון חדש. צוותי קרב מופעלים בצבאות אחרים וגם בצה"ל כבר משנות השמונים במלחמת לבנון.
הבחירה בצוות קרב שמורכב ממספר קטן של פלטפורמות מסוגים שונים ויכולות שונות, יחד עם מספר מצומצם של חיילי חי"ר מאפשר לכוח למקסם את היתרונות של תפיסת חופת את״ר. הצוות מותאם לפעול במתאר אורבני, החתימה שלו בשטח קטנה יותר, הוא מהיר יותר, והשילוב עם מכרז אש מאפשר לו גם להיות הכי כלכלי שאפשר.
יש עוד יתרון בצוות קרב. אפילו קלאוזוביצ'י. צוות הקרב מאפשר לערער את נקודות הכובד של האויב הנעלם בצורה יעילה הרבה יותר מאשר הפעלה מסיבית של כוח. בזרוע היבשה התאימו את הפתרון לבעיה. ואם הבעיה היא ארגון טרור מבוזר במתאר אורבני, אז גם זרוע היבשה צריכה לפעול באותה צורה.
הבנה זו הביאה לשני שינויים מהותיים. הראשון, זרוע היבשה יודעת להתאים את המענה לאיום. כלומר, אפשר עם פחות כוח וכלים להשיג את המטרה בצורה יעילה יותר. חשיבה זו הביאה לקיצוץ בכמות הכלים של זרוע היבשה. הכסף שנחסך בשל קיצוץ זה שימש את הזרוע לפיתוח האמצעים הדרושים ליישום חופת את״ר.
שינוי שני הוא היכולת של הזרוע לנהל מלחמה מדידה. אם מחד האיום ברור, ומאידך המענה ברור, ניתן להמשיג תרחישי לחימה בראייה כלכלית. זה הרגע בזמן שבו תגידו "אבל מלחמה היא ממלכת האי ודאות". נכון, זה לא השתנה. אבל תכנון כלכלי של ההכנות למלחמה תמיד היו. בעקבות תהליך 'יבשה באופק' התכנון יותר מדויק. השילוב של תכנון כלכלי טכנו-מבצעי, יחד עם מערכת יישום שאוכפת תכנון זה באמצעות מכרז אש, מאפשר לצה"ל לנהל מלחמה מדידה.
אין ספק כי תהליך 'יבשה באופק' הפך את זרוע היבשה לארגון צבאי שיכול לתכנן את המלחמה בצורה מתאימה יותר למציאות בהיבט המבצעי והכלכלי. התהליך הוביל לפיתוח תפיסה טכנו-מבצעית, 'חופת אתל', שמאפשרת לזרוע היבשה לאכוף את התכנון. הסינרגיה בין התכנון והאכיפה בגוף לחימה קרקעי מתמרן עתיד להביא את צה"ל בעימות הבא, אם יבוא, להשגת היעדים המדיניים ביעילות גדולה יותר. "הצלחנו להחזיר את הרלוונטיות של זרוע היבשה לצה"ל", סיכם הקצין לשעבר בזרוע.
