מלחמת ההתשה – המלחמה שנשכחה
ספרו של פרופ' יואב גלבר, מנסה להעניק לקוראים מבט מעמיק לתוך המלחמה, שהייתה הראשונה של ישראל שלא פגעה בשגרה של העורף, אך במהלכה נפלו חללים כמעט מדי יום ביומו
אפרים לפיד
| 02/08/2017
פרופ' יואב גלבר, ההיסטוריון המנוסה של תודות הביטחון הישראלי, ערך בשנים האחרונות מחקר מקיף על התקופה מגמר מלחמת ששת הימים עד סוף קיץ 1970, שהוא נקודת מפנה בולטת עם סיום מלחמת ההתשה, מלחמת השלטון במחבלים בירדן ומותו של שליט מצרים עבד א-נאצר.
מחקר זה הוא חלק לשני ספרים – הראשון שיצא עתה עוסק ברקע הבינלאומי; מאמציה של ישראל לתרגם את הישגי מלחמת ששת הימים למציאות מדינית חדשה וחתירתן של המעצמות להסדר מדיני כלשהו באזור בתנאים של מלחמה קרה. גלבר מתיחס לתחילת המלחמה במרץ 1969, מועד בו הנשיא המצרי קבע את המונח הערבי "חרב אלאסתנזאפ" ("מלחמת הקזת הדם"). בצה"ל רואים את מלחמת ההתשה ממחרת מלחמת ששת הימים עד הפסקת האש ב-8 באוגוסט 1970.
בצד ההישגים הצבאיים גרמה מלחמת ששת הימים לשינוי אופיו של הסכסוך הישראלי ערבי, שהפך מסכסוך על פלסטין לסכסוך על ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית וכבודן הלאומי של מצרים, סוריה וירדן. מיד עם סיומה הוחל במאמץ מדיני אינטנסיבי לפתור את הסכסוך, שהיו מעורבות בו ארבע המעצמות ובראשן ארצות הברית. אולם הניסיונות כשלו על רקע תביעת מדינות ערב לנסיגת צה"ל מהשטחים כתנאי מקדים לכל התקדמות. כתוצאה מכך החליטה מצרים לפתוח במלחמה מוגבלת במטרה להתיש את ישראל, מלחמה שנמשכה כמעט שנה וחצי, ונודעה כמלחמת ההתשה.
הייתה זו המלחמה הראשונה של ישראל שלא פגעה בשגרה של העורף, אך במהלכה נפלו חללים כמעט מדי יום ביומו, ובניגוד לתחושת הכוח ולאופוריה שאחזו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, היא נוכחה לדעת - אף כי לא הפנימה - שהמצרים אינם כה חלשים כפי שדימתה, ואין בידה פתרונות פלא לכל אתגר צבאי או מדיני העומד בפניה. הייתה זו מלחמה שלקראת סיומה התגלו בקיעים ראשונים בהסכמה הלאומית, בקיעים שהפסקת האש דחקה לפינה, אך שבו והתחדשו לאחר מלחמת יום הכיפורים ונמשכים מאז ועד היום.
הספר כולל גם שני לוחות של אירועים מדיניים וצבאיים בשלש השנים הללו. הוא יכול לשמש מורה נבוכים לכל המתעניין בתקופה ולקבל רקע עמוק מבוסס על מקורות ראשוניים רבים וספרות רבה מאד.
ספרו של פרופ' יואב גלבר, מנסה להעניק לקוראים מבט מעמיק לתוך המלחמה, שהייתה הראשונה של ישראל שלא פגעה בשגרה של העורף, אך במהלכה נפלו חללים כמעט מדי יום ביומו
פרופ' יואב גלבר, ההיסטוריון המנוסה של תודות הביטחון הישראלי, ערך בשנים האחרונות מחקר מקיף על התקופה מגמר מלחמת ששת הימים עד סוף קיץ 1970, שהוא נקודת מפנה בולטת עם סיום מלחמת ההתשה, מלחמת השלטון במחבלים בירדן ומותו של שליט מצרים עבד א-נאצר.
מחקר זה הוא חלק לשני ספרים – הראשון שיצא עתה עוסק ברקע הבינלאומי; מאמציה של ישראל לתרגם את הישגי מלחמת ששת הימים למציאות מדינית חדשה וחתירתן של המעצמות להסדר מדיני כלשהו באזור בתנאים של מלחמה קרה. גלבר מתיחס לתחילת המלחמה במרץ 1969, מועד בו הנשיא המצרי קבע את המונח הערבי "חרב אלאסתנזאפ" ("מלחמת הקזת הדם"). בצה"ל רואים את מלחמת ההתשה ממחרת מלחמת ששת הימים עד הפסקת האש ב-8 באוגוסט 1970.
בצד ההישגים הצבאיים גרמה מלחמת ששת הימים לשינוי אופיו של הסכסוך הישראלי ערבי, שהפך מסכסוך על פלסטין לסכסוך על ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית וכבודן הלאומי של מצרים, סוריה וירדן. מיד עם סיומה הוחל במאמץ מדיני אינטנסיבי לפתור את הסכסוך, שהיו מעורבות בו ארבע המעצמות ובראשן ארצות הברית. אולם הניסיונות כשלו על רקע תביעת מדינות ערב לנסיגת צה"ל מהשטחים כתנאי מקדים לכל התקדמות. כתוצאה מכך החליטה מצרים לפתוח במלחמה מוגבלת במטרה להתיש את ישראל, מלחמה שנמשכה כמעט שנה וחצי, ונודעה כמלחמת ההתשה.
הייתה זו המלחמה הראשונה של ישראל שלא פגעה בשגרה של העורף, אך במהלכה נפלו חללים כמעט מדי יום ביומו, ובניגוד לתחושת הכוח ולאופוריה שאחזו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, היא נוכחה לדעת - אף כי לא הפנימה - שהמצרים אינם כה חלשים כפי שדימתה, ואין בידה פתרונות פלא לכל אתגר צבאי או מדיני העומד בפניה. הייתה זו מלחמה שלקראת סיומה התגלו בקיעים ראשונים בהסכמה הלאומית, בקיעים שהפסקת האש דחקה לפינה, אך שבו והתחדשו לאחר מלחמת יום הכיפורים ונמשכים מאז ועד היום.
הספר כולל גם שני לוחות של אירועים מדיניים וצבאיים בשלש השנים הללו. הוא יכול לשמש מורה נבוכים לכל המתעניין בתקופה ולקבל רקע עמוק מבוסס על מקורות ראשוניים רבים וספרות רבה מאד.
