"נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, הורס בשיטתיות את מעשי ידי אביו"
אל"מ (מיל') פסח מלובני בפרשנות נרחבת על הנעשה בסוריה
פסח מלובני
| 12/04/2017
צילום: AP
נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, מנסה אמנם לקיים את מורשת אביו, הנשיא חאפז אל-אסד, שנאלץ להוריש לו את תפקידו, לאחר שהמיועד לתפקיד, אחיו הגדול, באסל, נהרג בתאונת דרכים. אביו כנראה הכירו היטב, וידע כי הוא פחות מתאים לתפקיד, והוא אכן מוכיח זאת מאז בהחלטותיו ובמעשיו, במיוחד מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה.
אחת ההחלטות השגויות שלו היתה לחסל את ראש ממשלת לבנון הכריזמטי, רפיק אל-חרירי, ב-14 בפברואר 2005, עימו הסתכסך על רקע התנגדותו של האחרון לכוונה הסורית להאריך את כהונתו של הנשיא הלבנוני הפרו-סורי של לבנון, אמיל לחוד. עמדה זו של אל-חרירי, ממובילי האופוזיציה האנטי-סורית בלבנון, גם קיבלה תמיכה גוברת בקרב הציבור הלבנוני. לפי דברי מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט, אותם חשף לאחר ההתנקשות באל-חרירי, איים הנשיא הסורי בשאר אל-אסד על אל-חרירי, באוגוסט 2004 באופן שלא השתמע לשתי פנים.
בעקבות כך החלו הפגנות נרחבות בלבנון נגד סוריה והמשך נוכחות כוחותיה במדינה זו ("מהפכת הארזים"), שזכו לתמיכה בינלאומית נרחבת, והביאו ללחץ אמריקאי על סוריה ולהחלטת מועצת הביטחון 1559 בסוף 2004, שתבעה מסוריה להוציא את כוחותיה מלבנון. ואכן המשטר הסורי נאלץ למלא אחר החלטה זו, רק כדי לא לעמוד בפני סנקציות וצעדים קשים אחרים כלפיו, והוציא את כוחותיו – כ-15,000-14,000 איש – מלבנון עד ה-27 באפריל 2005, ובעקבות כך גם הודחה הממשלה הפרו-סורית בלבנון.
היה זה מהלך הסטורי מבחינתן של סוריה ולבנון כאחת. הנשיא חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, הורה על פלישת הצבא הסורי ללבנון ביוני 1976, עליה השתלט בתואנה שהוא בא כדי להביא להפסקת מלחמת האזרחים שפרצה במדינה שנה קודם לכן, למנוע את פיצולה, ולסייע לגורמי ההתנגדות הלאומיים בלבנון במאבקם נגד ישראל. היתה זו אחת ההצלחות הצבאיות המעטות של סוריה, ואחת ההצלחות המדיניות החשובות מבחינתה. אסד האב שקד לאורך שנות שלטונו (עד יום מותו ביוני 2000) על ביסוס אחיזתו בלבנון, ממנה נהנתה סוריה לאורך שנים רבות מרווחים כלכליים לא מעטים, וכן מחיזוק מעמדה המדיני באזור, שקיבל בהמשך ביטוי בקשריה ההולכים וגוברים עם בעלות בריתה – איראן מחד וחזבאללה הלבנוני מאידך, שזכו לכינוי "ציר הרשע" ב-2003 מפי נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש.
החלטתו של בשאר "לטפל" בראש ממשלת לבנון, שהביאה להוצאת הכוחות הסורים מלבנון, ולהקרבת נכס חשוב זה לסוריה, לאחר 29 שנים של שליטה סורית בשכנתה, בוודאי גרמה לאב, חאפז אל-אסד, "להתהפך בקברו", על החלטותיו ומעשיו הלא אחראיים של בנו יורשו, בשאר.
אגב, שתי נקודות מעניינות: האחת: למרות השתלטותו של צבא סוריה על לבנון (כולל ניהול קרבות קשים נגד כוחות לבנונים שגילו התנגדות לכניסתו), הרי שהדבר לא זכה לתגובה בינלאומית כזו לה זכה מהלך דומה שהתקיים 14 שנה מאוחר יותר, כשצבא עיראק בפיקודו של רשע אחר, סדאם חוסיין, השתלט על שכנתה הקטנה של עיראק, כווית, דבר שהביא בעקבותיו למלחמה נגדו בתחילת 1991, בהובלת ארצות הברית, לסילוק הצבא העיראקי מכווית.
השנייה: הפלישה הסורית ללבנון נעשתה בניגוד לעמדתה של ידידתה ובעלת בריתה ברית המועצות, אשר שיגרה את ראש ממשלתה, קוסיגין, לסוריה במטרה לשכנע את אסד להמנע מצעד כזה, שהיה מאד לא נוח אז לסובייטים. אסד האב לא התחשב בעצה הסובייטית, והדבר אף יצר מתיחות בין שני הצדדים, וברית המועצות אף ביטאה את מורת רוחה מן המהלך הסורי בלבנון על ידי הפסקת משלוחי הנשק לסוריה, כדי ללחוץ על הסורים לצאת ממנה. כתגובה הורה אסד לצמצם את היקף הנוכחות הסובייטית בסוריה, ותוך מספר חודשים נשלחו הביתה יועצים ומומחים רבים, ואף נשקלה כנראה האפשרות לצמצם את זכויות העגינה לספינות הצי הסובייטי בנמלי סוריה. במסגרת אמצעי לחץ הנגדיים שהפעילו הסורים, הם הטילו הגבלות על הנוכחות הימית בנמל טרטוס, ועל-פי אחד המקורות, ביקשה סוריה מברית המועצות בינואר 1977 לסלק את צוללותיה וספינות העזר שלה מנמל טרטוס. למרות שבסופו של דבר לא הצליחו הסובייטים לשכנע את אסד להפסיק את מעורבותו בלבנון, ולהוציא את כוחותיו ממנה, הרי שזמן מה לאחר מכן חזרו היחסים בין שני הצדדים לתקנם, ואסד האב זכה בהימור המחושב שהימר מולם בעניין הזה.
מהלכיו והחלטותיו השגויות של בשאר אל-אסד מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה במרס 2011 לעומת זאת, גרמו לפגיעה משמעותית במיזמים חשובים אחרים בהם השקיע אביו מאמצים ניכרים במשך שנות שלטונו. הראשון בהם היה הרס הצבא הסורי. אחד ממפעליו העיקריים של אסד האב היה לבנות צבא חדש, שונה מזה שהיה עד מלחמת "ששת הימים", שיהיה מושתת על עקרונות מפלגת הבעת', ומוכן לבצע את כל המשימות הלאומיות והפאן–ערביות, ובראשן המלחמה בישראל.
החלטותו של בשאר להגיב כפי שהגיב מתחילת פרוץ הארועים בארצו במרס 2011, במסגרת מה שנקרא אז "האביב הערבי", הביאה להרס מפעל זה של אביו, עליו שקד כה רבות, בעיקר לאחר יציאת מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל בעקבות חתימת הסכם השלום עימה. הצבא הסורי לא הוכיח את יכולתו בלחימה נגד כוחות האופוזיציה והמורדים (להם קורא המשטר של בשאר טרוריסטים), והלחימה הממושכת, הנמשכת כבר למעלה משש שנים, התישה ומוטטה אותו. רבים מאנשיו ערקו, כוחותיו ספגו מפלות ואבדות, והיקפו הצטמצם מאד. בעקבות כך נאלץ המשטר להזעיק את בעלי בריתו, חזבאללה, האיראנים והרוסים, כדי למנוע את התמוטטותו המוחלטת, וזאת למרות שהצבא הפעיל נגד המורדים, ובעיקר נגד האוכלוסיה האזרחית בקרבתה הם פועלים, את כל אמצעיו ויכולותיו הצבאיות, ובכללן את חיל האוויר, הטילים הבליסטיים ולבסוף גם את נשק יום הדין שלו –הנשק הכימי.
הרס הצבא הסורי, פאר מעשיו של אביו ומורשתו, הוא תוצאה ישירה של התעקשותו של בשאר להשאר בשלטון. שלא כנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארכ, שהתפטר מתפקידו עם תחילת ההפגנות נגדו, ולא ערב את הצבא והורה לו לפתוח באש חיה נגד המפגינים, ובכך הציל את מצרים מהרס עריה וצבאה.
מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה, ואשר הביאה להרס הצבא הסורי, פאר מעשיו של אביו ומורשתו, ארעה בשל טיפשותו ושחצנותו של בשאר. במקום להדבר עם מפגינים בלתי-אלימים, שדרשו יותר צדק חברתי בימים של משבר כלכלי קשה, הוא התעלם מהם. כשההפגנות הלכו והתגברו ברחבי המדינה, הגיב בשאר בשונה מנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארכ. הוא סרב להתפטר, והורה לצבא לפתוח באש חיה נגד המפגינים אזרחי ארצו. מובארכ הציל את מצרים מהרס עריה וצבאה, בעוד שבסוריה, האמין שליטה הזחוח כי הוא נמצא בצד הטוב של המשוואה ונלחם נגד הרשעים, ובכך הביא להרס ארצו וצבאו.
מפעל חשוב אחר בו השקיע אביו מאמצים רבים היה ייצור והצטיידות סוריה בנשק לא קונבנציונלי, כמעין מענה מול איומים אפשריים בתחום זה מצד ישראל (וגם מעיראק). אביו ראה בכך אמצעי הרתעה ממעלה ראשונה נגד מה שחשש ממנו – הפעלת נשק גרעיני נגד סוריה על ידי ישראל. במסגרת זאת הקים המשטר בתקופת אסד האב תשתית מתקדמת לפיתוח וייצור אמצעי לחימה זה – חומרי לחימה כימיים (חל"כ) מסוגים שונים, כחרדל וגזי עצבים למיניהם, כשהם מזוודים ברקטות ארטילריות, פצצות אוויר וראשי קרב לטילי הבליסטיים שברשות הצבא הסורי.
אסד הבן, שנמצא כנראה אובד עצות מול הצלחות כוחות המורדים והאופוזיציה השונים, קיבל החלטה שגויה להפעיל נגדם גם נשק כימי, כדי להרתיעם מהמשך הלחימה נגדו, ואכן מאז 2012 הגיעו יותר ויותר ידיעות על הפעלת נשק זה, ובעיקר חל"כ העצבים הקטלני סארין, על אוכלוסיה אזרחית ובלתי ממוגנת, דבר האסור על פי האמנות הבינלאומיות. אך מה לאסד ולהן?
הדבר הגיע לשיא, כאשר הפעלה מסיבית של גז הסארין, שהתבצעה על ישובים באגן דמשק (הע'וטה) באוגוסט 2013, גרמה לכ-1,400 הרוגים אזרחים, ילדים, נשים וזקנים, ובנוסף מאות אחרים ש"רק" נפצעו, וחשף בפני העולם פעם נוספת מחזות זוועה, כפי שנראו לאחר התקיפה העיראקית על העיירה הכורדית חלבג'ה במרס 1988, במהלך המלחמה נגד איראן, שהתבצעה על פי הוראתו של הרשע האחר, סדאם חוסיין. חשוב לציין שהפעלת סוג כזה של נשק אינה מעשה או החלטה של מפקד מקומי, כי אם של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר במדינה. בשאר, כמו סדאם בזמנו, הוא אכן הדרג המדיני הבכיר ביותר בסוריה בתפקידו כנשיא המדינה, והדרג הצבאי הבכיר ביותר בתפקידו כמפקד הכללי של הכוחות המזויינים בדרגת פריק (בסוריה הדרגה מקבילה לפילדמרשל), ולכן הוא נושא באחריות אישית למעשה זה, בדיוק כפי שהוא נושא באחריות להחלטותיו האחרות, כחיסול אל-חרירי ולחימה במורדים ובגורמי האופוזיציה לסוגיהם.
בשאר אל-אסד לא למד מנסיונו של סדאם, שאחרי המלחמה ב-1991 אולץ על ידי מועצת הביטחון להתפרק מהנשק הכימי שנמצא ברשותו, וקיבל החלטה זו, למרות אזהרה מפורשת של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על "קו אדום", לפיו שימוש סורי בנשק כימי יגרור מתקפה צבאית אמריקאית על סוריה. בשאר, כבר אמרנו, לא מתחשב באמנות בינלאומיות, וגם לא לקח ברצינות את האזהרה האמריקאית, וכתוצאה מכך נאלץ להמיר איום בתקיפה אמריקאית בויתור על הנשק הכימי שברשותו. זאת, בתיווך ידידתו רוסיה, שהתנגדה לתקיפה האמריקאית, אך הסכימה לפשרה שהציעה ארצות הברית, למסור את הנשק הכימי שברשות סוריה לפיקוח בינלאומי, ולפירוקו. פעם נוספת הסכים בשאר לפגוע באחד ממפעליו ומהשגיו החשובים של אביו, ולוותר (לכאורה?) על נכס אסטרטגי חשוב מבחינתה של סוריה.
בשאר אמנם ביצע את חלקו, והעביר את הנשק הכימי שברשותו לידי גורמי האו"ם, שהשמידו אותו, אך נותר חשד כי הוא השאיר בידיו יכולת שיורית בתחום, ולא הכל הועבר ונחשף בפני הגורמים הבינלאומיים. בשאר גם לא עמד בפיתוי, והמשיך להפעיל נשק כימי נגד מתנגדיו, ובמיוחד האוכלוסיה האזרחית בארצו, זאת בעיקר על ידי תחליף לנשק שמסר והושמד, בצורת חביות ממולאות בגז כלור, שלא נכלל ברשימת סוגי הנשק המפורטים והנכללים באמנה הכימית, עליה נאלץ לחתום ולהתחייב שלא להפעיל יותר נשק כימי. פירצה זו באמנה עליה חתם איפשרה לו להמשיך ולשגר את מסוקיו ומטוסיו, שהמשיכו להטיל נשק מאולתר זה באופן שגרתי, מבלי שסוריה והעומד בראשה זכו לגינוי בינלאומי בשל כך, ואף טענו בנחישות כי הם אינם מפעילים כלל נשק כימי במלחמתם נגד אויביהם מבית, ואף זכו לגיבוי מצד בעלי בריתם הרוסים והאיראנים, היודעים בוודאות מה עושה בן בריתם הסורי. האיראנים שחוו את חוויית הנשק הכימי שהעיראקים הפעילו נגד כוחותיהם במהלך המלחמה ביניהם, נוקטים מאז במדיניות מתחסדת המתנגדת לשימוש בנשק כימי מחד, אך אינה מגנה ופועלת כנגד מעשי המשטר הסורי, בעל בריתם, מאידך. הרי מי שנגדו מופעל נשק זה הם אויביהם הסונים הכופרים, נגדם נלחמו שמונה שנים קשות בעבר (במלחמה נגד עיראק) ונלחמים כעת נגדם בשטחה של סוריה, ולכן זה כנראה בסדר ולגיטימי.
הפעלה זו הביאה גם לארוע האחרון של ההתקפה הכימית האווירית הסורית ב-4 באפריל 2017 על העיר ח'אן שייח'ון שבבמחוז אדלב, הנשלטת על ידי המורדים הסונים. בהפצצה זו הפעילו הסורים פעם נוספת חומר לחימה כימי, אשר על פי הדיווחים שעדיין לא אומתו עד כה, מדובר בגז סארין שנשאר בידיהם, שגרם לעשרות הרוגים ולמספר מאות פצועים. תקיפה זו עוררה זעזוע רב ברחבי העולם, ולתגובות נזעמות מכל עבר, למרות ההכחשות הסוריות הרשמיות והתמיכה לה זכו מהרוסים ומהאיראנים שיצאו להגנתם.
מעשה זוועה זה זכה הפעם לתגובה הולמת ומהירה מצד ארצות הברית ונשיאה החדש, דונלד טראמפ, שהורה על תקיפה אמריקאית בסוריה, לראשונה מאז תחילת מלחמת האזרחים בה. זו כוונה נגד בסיס חיל האוויר הסורי בשעיראת, שמדרום לחומס, ממנו יצאו, ככל הנמסר, המטוסים שביצעו את התקיפה הכימית האחרונה. בכך גרם בשאר לפגיעה בנכס נוסף שהיה בבת עינו של אביו –חיל האוויר הסורי, שעליו פיקד אסד האב בעבר, והיה מעוז כוחו הפוליטי והצבאי במשך שנים, עוד לפני שנהייה לנשיא סוריה. היה בכך איתות אמריקאי לסוריה ולנשיאה הזחוח גם להבא, שנכסים אחרים שלה שעוד נותרו שלמים, ושהוקמו בשקידה רבה על ידי אביו, כבסיסי חיל האוויר שלה, עשויים להיות מושמדים במידה וימשיך לקבל החלטות שגויות במלחמתו זו, וכי מעתה עליו לחשוש גם מהאפשרות שטילי "טומאהוק" אמריקאים יכולים לחפש אותו אישית במבצע חדש של "הלם ומורא" (במקור (Shock and Awe , כפי שארע לקודמו, סדאם חוסיין במרס 2003, וכך גם לסגור איתו החשבון על התמיכה והסיוע שהגיש בעבר לגורמי האופוזיציה העיראקים, שפעלו נגד הכוחות האמריקאים בעיראק לאחר כיבושה. יוזכר כי כבר אז נקטו האמריקאים בצעדים שונים נגדו, אך אלה לא הרתיעו אותו, והוא ממשיך לשמש מאז חוליה חשובה ב"ציר הרשע" השיעי באזור, וכמי שהביא להריסתה של סוריה, לטבח של למעלה מחצי מיליון מאזרחיו, להפיכת מליונים מהם לפליטים, ליצירת בעייה הומאנית בינלאומית בעיקר במדינות הקולטות אותם באזור ובאירופה. כך הביאו מעשיו והחלטותיו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, לפגיעה בנכסים שאביו בנה והשיג בשנות שלטונו למען סוריה, והוריש לו, ואלה עשויים אף להביא לסיום השלטון של משפחת אסד בסוריה.
אל"מ (מיל') פסח מלובני בפרשנות נרחבת על הנעשה בסוריה
נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, מנסה אמנם לקיים את מורשת אביו, הנשיא חאפז אל-אסד, שנאלץ להוריש לו את תפקידו, לאחר שהמיועד לתפקיד, אחיו הגדול, באסל, נהרג בתאונת דרכים. אביו כנראה הכירו היטב, וידע כי הוא פחות מתאים לתפקיד, והוא אכן מוכיח זאת מאז בהחלטותיו ובמעשיו, במיוחד מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה.
אחת ההחלטות השגויות שלו היתה לחסל את ראש ממשלת לבנון הכריזמטי, רפיק אל-חרירי, ב-14 בפברואר 2005, עימו הסתכסך על רקע התנגדותו של האחרון לכוונה הסורית להאריך את כהונתו של הנשיא הלבנוני הפרו-סורי של לבנון, אמיל לחוד. עמדה זו של אל-חרירי, ממובילי האופוזיציה האנטי-סורית בלבנון, גם קיבלה תמיכה גוברת בקרב הציבור הלבנוני. לפי דברי מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט, אותם חשף לאחר ההתנקשות באל-חרירי, איים הנשיא הסורי בשאר אל-אסד על אל-חרירי, באוגוסט 2004 באופן שלא השתמע לשתי פנים.
בעקבות כך החלו הפגנות נרחבות בלבנון נגד סוריה והמשך נוכחות כוחותיה במדינה זו ("מהפכת הארזים"), שזכו לתמיכה בינלאומית נרחבת, והביאו ללחץ אמריקאי על סוריה ולהחלטת מועצת הביטחון 1559 בסוף 2004, שתבעה מסוריה להוציא את כוחותיה מלבנון. ואכן המשטר הסורי נאלץ למלא אחר החלטה זו, רק כדי לא לעמוד בפני סנקציות וצעדים קשים אחרים כלפיו, והוציא את כוחותיו – כ-15,000-14,000 איש – מלבנון עד ה-27 באפריל 2005, ובעקבות כך גם הודחה הממשלה הפרו-סורית בלבנון.
היה זה מהלך הסטורי מבחינתן של סוריה ולבנון כאחת. הנשיא חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, הורה על פלישת הצבא הסורי ללבנון ביוני 1976, עליה השתלט בתואנה שהוא בא כדי להביא להפסקת מלחמת האזרחים שפרצה במדינה שנה קודם לכן, למנוע את פיצולה, ולסייע לגורמי ההתנגדות הלאומיים בלבנון במאבקם נגד ישראל. היתה זו אחת ההצלחות הצבאיות המעטות של סוריה, ואחת ההצלחות המדיניות החשובות מבחינתה. אסד האב שקד לאורך שנות שלטונו (עד יום מותו ביוני 2000) על ביסוס אחיזתו בלבנון, ממנה נהנתה סוריה לאורך שנים רבות מרווחים כלכליים לא מעטים, וכן מחיזוק מעמדה המדיני באזור, שקיבל בהמשך ביטוי בקשריה ההולכים וגוברים עם בעלות בריתה – איראן מחד וחזבאללה הלבנוני מאידך, שזכו לכינוי "ציר הרשע" ב-2003 מפי נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש.
החלטתו של בשאר "לטפל" בראש ממשלת לבנון, שהביאה להוצאת הכוחות הסורים מלבנון, ולהקרבת נכס חשוב זה לסוריה, לאחר 29 שנים של שליטה סורית בשכנתה, בוודאי גרמה לאב, חאפז אל-אסד, "להתהפך בקברו", על החלטותיו ומעשיו הלא אחראיים של בנו יורשו, בשאר.
אגב, שתי נקודות מעניינות: האחת: למרות השתלטותו של צבא סוריה על לבנון (כולל ניהול קרבות קשים נגד כוחות לבנונים שגילו התנגדות לכניסתו), הרי שהדבר לא זכה לתגובה בינלאומית כזו לה זכה מהלך דומה שהתקיים 14 שנה מאוחר יותר, כשצבא עיראק בפיקודו של רשע אחר, סדאם חוסיין, השתלט על שכנתה הקטנה של עיראק, כווית, דבר שהביא בעקבותיו למלחמה נגדו בתחילת 1991, בהובלת ארצות הברית, לסילוק הצבא העיראקי מכווית.
השנייה: הפלישה הסורית ללבנון נעשתה בניגוד לעמדתה של ידידתה ובעלת בריתה ברית המועצות, אשר שיגרה את ראש ממשלתה, קוסיגין, לסוריה במטרה לשכנע את אסד להמנע מצעד כזה, שהיה מאד לא נוח אז לסובייטים. אסד האב לא התחשב בעצה הסובייטית, והדבר אף יצר מתיחות בין שני הצדדים, וברית המועצות אף ביטאה את מורת רוחה מן המהלך הסורי בלבנון על ידי הפסקת משלוחי הנשק לסוריה, כדי ללחוץ על הסורים לצאת ממנה. כתגובה הורה אסד לצמצם את היקף הנוכחות הסובייטית בסוריה, ותוך מספר חודשים נשלחו הביתה יועצים ומומחים רבים, ואף נשקלה כנראה האפשרות לצמצם את זכויות העגינה לספינות הצי הסובייטי בנמלי סוריה. במסגרת אמצעי לחץ הנגדיים שהפעילו הסורים, הם הטילו הגבלות על הנוכחות הימית בנמל טרטוס, ועל-פי אחד המקורות, ביקשה סוריה מברית המועצות בינואר 1977 לסלק את צוללותיה וספינות העזר שלה מנמל טרטוס. למרות שבסופו של דבר לא הצליחו הסובייטים לשכנע את אסד להפסיק את מעורבותו בלבנון, ולהוציא את כוחותיו ממנה, הרי שזמן מה לאחר מכן חזרו היחסים בין שני הצדדים לתקנם, ואסד האב זכה בהימור המחושב שהימר מולם בעניין הזה.
מהלכיו והחלטותיו השגויות של בשאר אל-אסד מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה במרס 2011 לעומת זאת, גרמו לפגיעה משמעותית במיזמים חשובים אחרים בהם השקיע אביו מאמצים ניכרים במשך שנות שלטונו. הראשון בהם היה הרס הצבא הסורי. אחד ממפעליו העיקריים של אסד האב היה לבנות צבא חדש, שונה מזה שהיה עד מלחמת "ששת הימים", שיהיה מושתת על עקרונות מפלגת הבעת', ומוכן לבצע את כל המשימות הלאומיות והפאן–ערביות, ובראשן המלחמה בישראל.
החלטותו של בשאר להגיב כפי שהגיב מתחילת פרוץ הארועים בארצו במרס 2011, במסגרת מה שנקרא אז "האביב הערבי", הביאה להרס מפעל זה של אביו, עליו שקד כה רבות, בעיקר לאחר יציאת מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל בעקבות חתימת הסכם השלום עימה. הצבא הסורי לא הוכיח את יכולתו בלחימה נגד כוחות האופוזיציה והמורדים (להם קורא המשטר של בשאר טרוריסטים), והלחימה הממושכת, הנמשכת כבר למעלה משש שנים, התישה ומוטטה אותו. רבים מאנשיו ערקו, כוחותיו ספגו מפלות ואבדות, והיקפו הצטמצם מאד. בעקבות כך נאלץ המשטר להזעיק את בעלי בריתו, חזבאללה, האיראנים והרוסים, כדי למנוע את התמוטטותו המוחלטת, וזאת למרות שהצבא הפעיל נגד המורדים, ובעיקר נגד האוכלוסיה האזרחית בקרבתה הם פועלים, את כל אמצעיו ויכולותיו הצבאיות, ובכללן את חיל האוויר, הטילים הבליסטיים ולבסוף גם את נשק יום הדין שלו –הנשק הכימי.
הרס הצבא הסורי, פאר מעשיו של אביו ומורשתו, הוא תוצאה ישירה של התעקשותו של בשאר להשאר בשלטון. שלא כנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארכ, שהתפטר מתפקידו עם תחילת ההפגנות נגדו, ולא ערב את הצבא והורה לו לפתוח באש חיה נגד המפגינים, ובכך הציל את מצרים מהרס עריה וצבאה.
מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה, ואשר הביאה להרס הצבא הסורי, פאר מעשיו של אביו ומורשתו, ארעה בשל טיפשותו ושחצנותו של בשאר. במקום להדבר עם מפגינים בלתי-אלימים, שדרשו יותר צדק חברתי בימים של משבר כלכלי קשה, הוא התעלם מהם. כשההפגנות הלכו והתגברו ברחבי המדינה, הגיב בשאר בשונה מנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארכ. הוא סרב להתפטר, והורה לצבא לפתוח באש חיה נגד המפגינים אזרחי ארצו. מובארכ הציל את מצרים מהרס עריה וצבאה, בעוד שבסוריה, האמין שליטה הזחוח כי הוא נמצא בצד הטוב של המשוואה ונלחם נגד הרשעים, ובכך הביא להרס ארצו וצבאו.
מפעל חשוב אחר בו השקיע אביו מאמצים רבים היה ייצור והצטיידות סוריה בנשק לא קונבנציונלי, כמעין מענה מול איומים אפשריים בתחום זה מצד ישראל (וגם מעיראק). אביו ראה בכך אמצעי הרתעה ממעלה ראשונה נגד מה שחשש ממנו – הפעלת נשק גרעיני נגד סוריה על ידי ישראל. במסגרת זאת הקים המשטר בתקופת אסד האב תשתית מתקדמת לפיתוח וייצור אמצעי לחימה זה – חומרי לחימה כימיים (חל"כ) מסוגים שונים, כחרדל וגזי עצבים למיניהם, כשהם מזוודים ברקטות ארטילריות, פצצות אוויר וראשי קרב לטילי הבליסטיים שברשות הצבא הסורי.
אסד הבן, שנמצא כנראה אובד עצות מול הצלחות כוחות המורדים והאופוזיציה השונים, קיבל החלטה שגויה להפעיל נגדם גם נשק כימי, כדי להרתיעם מהמשך הלחימה נגדו, ואכן מאז 2012 הגיעו יותר ויותר ידיעות על הפעלת נשק זה, ובעיקר חל"כ העצבים הקטלני סארין, על אוכלוסיה אזרחית ובלתי ממוגנת, דבר האסור על פי האמנות הבינלאומיות. אך מה לאסד ולהן?
הדבר הגיע לשיא, כאשר הפעלה מסיבית של גז הסארין, שהתבצעה על ישובים באגן דמשק (הע'וטה) באוגוסט 2013, גרמה לכ-1,400 הרוגים אזרחים, ילדים, נשים וזקנים, ובנוסף מאות אחרים ש"רק" נפצעו, וחשף בפני העולם פעם נוספת מחזות זוועה, כפי שנראו לאחר התקיפה העיראקית על העיירה הכורדית חלבג'ה במרס 1988, במהלך המלחמה נגד איראן, שהתבצעה על פי הוראתו של הרשע האחר, סדאם חוסיין. חשוב לציין שהפעלת סוג כזה של נשק אינה מעשה או החלטה של מפקד מקומי, כי אם של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר במדינה. בשאר, כמו סדאם בזמנו, הוא אכן הדרג המדיני הבכיר ביותר בסוריה בתפקידו כנשיא המדינה, והדרג הצבאי הבכיר ביותר בתפקידו כמפקד הכללי של הכוחות המזויינים בדרגת פריק (בסוריה הדרגה מקבילה לפילדמרשל), ולכן הוא נושא באחריות אישית למעשה זה, בדיוק כפי שהוא נושא באחריות להחלטותיו האחרות, כחיסול אל-חרירי ולחימה במורדים ובגורמי האופוזיציה לסוגיהם.
בשאר אל-אסד לא למד מנסיונו של סדאם, שאחרי המלחמה ב-1991 אולץ על ידי מועצת הביטחון להתפרק מהנשק הכימי שנמצא ברשותו, וקיבל החלטה זו, למרות אזהרה מפורשת של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על "קו אדום", לפיו שימוש סורי בנשק כימי יגרור מתקפה צבאית אמריקאית על סוריה. בשאר, כבר אמרנו, לא מתחשב באמנות בינלאומיות, וגם לא לקח ברצינות את האזהרה האמריקאית, וכתוצאה מכך נאלץ להמיר איום בתקיפה אמריקאית בויתור על הנשק הכימי שברשותו. זאת, בתיווך ידידתו רוסיה, שהתנגדה לתקיפה האמריקאית, אך הסכימה לפשרה שהציעה ארצות הברית, למסור את הנשק הכימי שברשות סוריה לפיקוח בינלאומי, ולפירוקו. פעם נוספת הסכים בשאר לפגוע באחד ממפעליו ומהשגיו החשובים של אביו, ולוותר (לכאורה?) על נכס אסטרטגי חשוב מבחינתה של סוריה.
בשאר אמנם ביצע את חלקו, והעביר את הנשק הכימי שברשותו לידי גורמי האו"ם, שהשמידו אותו, אך נותר חשד כי הוא השאיר בידיו יכולת שיורית בתחום, ולא הכל הועבר ונחשף בפני הגורמים הבינלאומיים. בשאר גם לא עמד בפיתוי, והמשיך להפעיל נשק כימי נגד מתנגדיו, ובמיוחד האוכלוסיה האזרחית בארצו, זאת בעיקר על ידי תחליף לנשק שמסר והושמד, בצורת חביות ממולאות בגז כלור, שלא נכלל ברשימת סוגי הנשק המפורטים והנכללים באמנה הכימית, עליה נאלץ לחתום ולהתחייב שלא להפעיל יותר נשק כימי. פירצה זו באמנה עליה חתם איפשרה לו להמשיך ולשגר את מסוקיו ומטוסיו, שהמשיכו להטיל נשק מאולתר זה באופן שגרתי, מבלי שסוריה והעומד בראשה זכו לגינוי בינלאומי בשל כך, ואף טענו בנחישות כי הם אינם מפעילים כלל נשק כימי במלחמתם נגד אויביהם מבית, ואף זכו לגיבוי מצד בעלי בריתם הרוסים והאיראנים, היודעים בוודאות מה עושה בן בריתם הסורי. האיראנים שחוו את חוויית הנשק הכימי שהעיראקים הפעילו נגד כוחותיהם במהלך המלחמה ביניהם, נוקטים מאז במדיניות מתחסדת המתנגדת לשימוש בנשק כימי מחד, אך אינה מגנה ופועלת כנגד מעשי המשטר הסורי, בעל בריתם, מאידך. הרי מי שנגדו מופעל נשק זה הם אויביהם הסונים הכופרים, נגדם נלחמו שמונה שנים קשות בעבר (במלחמה נגד עיראק) ונלחמים כעת נגדם בשטחה של סוריה, ולכן זה כנראה בסדר ולגיטימי.
הפעלה זו הביאה גם לארוע האחרון של ההתקפה הכימית האווירית הסורית ב-4 באפריל 2017 על העיר ח'אן שייח'ון שבבמחוז אדלב, הנשלטת על ידי המורדים הסונים. בהפצצה זו הפעילו הסורים פעם נוספת חומר לחימה כימי, אשר על פי הדיווחים שעדיין לא אומתו עד כה, מדובר בגז סארין שנשאר בידיהם, שגרם לעשרות הרוגים ולמספר מאות פצועים. תקיפה זו עוררה זעזוע רב ברחבי העולם, ולתגובות נזעמות מכל עבר, למרות ההכחשות הסוריות הרשמיות והתמיכה לה זכו מהרוסים ומהאיראנים שיצאו להגנתם.
מעשה זוועה זה זכה הפעם לתגובה הולמת ומהירה מצד ארצות הברית ונשיאה החדש, דונלד טראמפ, שהורה על תקיפה אמריקאית בסוריה, לראשונה מאז תחילת מלחמת האזרחים בה. זו כוונה נגד בסיס חיל האוויר הסורי בשעיראת, שמדרום לחומס, ממנו יצאו, ככל הנמסר, המטוסים שביצעו את התקיפה הכימית האחרונה. בכך גרם בשאר לפגיעה בנכס נוסף שהיה בבת עינו של אביו –חיל האוויר הסורי, שעליו פיקד אסד האב בעבר, והיה מעוז כוחו הפוליטי והצבאי במשך שנים, עוד לפני שנהייה לנשיא סוריה. היה בכך איתות אמריקאי לסוריה ולנשיאה הזחוח גם להבא, שנכסים אחרים שלה שעוד נותרו שלמים, ושהוקמו בשקידה רבה על ידי אביו, כבסיסי חיל האוויר שלה, עשויים להיות מושמדים במידה וימשיך לקבל החלטות שגויות במלחמתו זו, וכי מעתה עליו לחשוש גם מהאפשרות שטילי "טומאהוק" אמריקאים יכולים לחפש אותו אישית במבצע חדש של "הלם ומורא" (במקור (Shock and Awe , כפי שארע לקודמו, סדאם חוסיין במרס 2003, וכך גם לסגור איתו החשבון על התמיכה והסיוע שהגיש בעבר לגורמי האופוזיציה העיראקים, שפעלו נגד הכוחות האמריקאים בעיראק לאחר כיבושה. יוזכר כי כבר אז נקטו האמריקאים בצעדים שונים נגדו, אך אלה לא הרתיעו אותו, והוא ממשיך לשמש מאז חוליה חשובה ב"ציר הרשע" השיעי באזור, וכמי שהביא להריסתה של סוריה, לטבח של למעלה מחצי מיליון מאזרחיו, להפיכת מליונים מהם לפליטים, ליצירת בעייה הומאנית בינלאומית בעיקר במדינות הקולטות אותם באזור ובאירופה. כך הביאו מעשיו והחלטותיו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, לפגיעה בנכסים שאביו בנה והשיג בשנות שלטונו למען סוריה, והוריש לו, ואלה עשויים אף להביא לסיום השלטון של משפחת אסד בסוריה.
