ביום שנגלה שלאיראן יש פצצה גרעינית. דעה

המסע שהתחיל אי שם בתחילת שנות האלפיים לחיסול המאמץ האיראני להגיע לפצצה גרעינית הסתיים בהסכם שנחתם ב-2015. ההסכם, כך לפי ארה"ב, האו"ם ובכירים במוסד הישראלי אמור לעכב את תכנית את הגרעין האיראנית לפחות עד 2031, ולתת למערב התרעה של שנה לפחות אם בתקופה זו איראן תחליט להפר אותו.

התרעה של שנה?

בדיון שהתקיים לא מזמן במסגרת יום עיון של ישראל דיפנס עם עמותת מל"מ התאסף פאנל של מנהלי אגף המחקר לשעבר במוסד וטען שישראל תקבל שנה התרעה מהרגע שאיראן תחליט להפר את ההסכם. כלומר, לפי תזה זו, לישראל וארה"ב תהיה שנה שלמה להחליט איך עוצרים את הפצצה האיראנית. תזה דומה השמיע נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה מיד לאחר אישור ההסכם עם איראן.

אני רוצה להעמיד טענה זו לבחינה לוגית.  

כדי לקבל התרעה של שנה על הפרת הסכם, צריך קודם כל להכיר את כל מרכיבי תכנית הגרעין האיראנית. כדי לעשות זאת, צריך להניח שאירן מנהלת שתי תוכניות - גלויה וסודית. הנחה אחרת תהיה נאיבית.

תחת הנחה זו, את התכנית הגלויה איראן הקריבה לטובת ההסכם. דו"ח של האו"ם טוען שמאז 2009 היא לא מפתחת פצצה. את התכנית הסודית היא ממשיכה או עצרה, לא ניתן לדעת. פרסומים קודמים של ה-CIA טוענים שלא ניתן לדעת בוודאות אם מכירים את כל מרכיבי תכנית הגרעין האיראנית. אין סיבה לחשוב שהמוסד יודע עם פחות אנשים, פחות תקציב ופחות יכולות סיגינט מה-CIA או גופי ביון אירופאים.

יתרה מכך, אם המוסד יודע שלאיראן יש תכנית סודית ואיפה היא, למה ישראל לא יוצאת למלחמה? אם יש תכנית סודית, היא למטרת פיתוח פצצה, שלטענת ראש הממשלה מיועדת להשמדת ישראל. אז אם יודעים, למה לא משמידים את האיום הקיומי? אין בכך היגיון. יותר הגיוני שישראל לא יודעת אם יש תכנית סודית, ואם היא כן יודעת שיש כזו, היא לא מכירה את כל מרכיביה.  

ומה לגבי יכולות ניטור של פעילות הגרעין באיראן?

לצד ההיכרות עם תכנית הגרעין של איראן, כדי לקבל התרעה של שנה צריך יכולת ניטור. כלומר, לדעת מתי איראן לקחה החלטה להפר את ההסכם. את הניטור אפשר לבצע באמצעים טכנולוגים ובאמצעות הפעלת סוכנים (יומינט). בואו ננתח זאת.

נתחיל בכך שאין היום מערכת טכנולוגית כלשהי שאפשר לשים על כלי טיס או לווין, להטיס אותה מעל איראן, ולקבל תשובה אם איראן מפרה או לא את הסכם הגרעין. במציאות, ניטור כזה מבוסס על בחינת רמות קרינה שפולטים חומרים רדיואקטיביים וניטור פעילות המתקנים למחקר גרעיני של איראן.

בארה"ב יש גוף שעוסק בפיתוח יכולות ניטור של חומרים רדיואקטיביים והמוצרים שלו משמשים את פקחי האו"ם. אלו לרוב סנסורים מסוגים שונים שמותקנים בחדרים או אזורים בהם יש חשש להימצאות חומרים רדיואקטיביים, והם אמורים להתריע על רמת קרינה חריגה.

אמצעים אלו יכולים לכלול מצלמות היפרספקראליות המשמשות לניתוח הרכבים כימיים של החומר, גלאי ניוטרונים, גלאי קרינה למיניהם ולאחרונה פותחו גם גלאי Antineutrino שיודעים לומר כמה כמויות פלוטוניום ואוראניום יש בסביבה. מי שרוצה להעמיק יוכל לעשות זאת גם בעזרת פרסום של האו"ם לגבי יכולות ניטור של חומרים רדיואקטיבים [PDF].

לצד סנסורים, מתקינים גם מצלמות מעקב [CCTV] שמנטרות את הפעילות באזורים של מחקר גרעיני ומשדרות למרכז שו"ב באיראן ומחוצה לה לצורך יתירות. הפקחים של האו"ם גם אוספים דגימות קרקע מאזורים חשודים באיראן ומנתחים אותן.

המשותף לכל יכולות הניטור הטכנולוגיות הללו שאת כולן איראן צריכה לאשר. סנסורים ומצלמות צריך להתקין, וצריך קווי תקשורת להעביר את המידע. בשביל דגימות קרקע צריך ליווי איראני. כלומר, כל הניטור הטכנולוגי מתבצע תחת עינה הפקוחה של איראן ובאישור שלה. היבט נוסף לניטור טכנולוגי קשור לאיסוף במרחב הסייבר. המטרה היא להגיע למידע (שיחות, מסמכים) של גורמים בתכנית הגרעין כדי לנסות לקבל איתות שאיראן מפרה את ההסכם. גם כאן ניתן להניח העדר נאיביות איראנית.

שקר החן, והבל היופי

במקביל לאמצעים הטכנולוגים, שירותי ביון בעולם, כולל המוסד, פועלים באיראן - כך לפחות לפי פרסומים זרים. המטרה היא לנסות לגייס גורמים בתכנית הגרעין שיתנו מידע בנוגע לפעולות הגרעין של איראן.

בהקשר זה צריך לזכור שתכנית גרעין סודית לרוב ממודרת. כלומר, כל אחד שפעיל בה יודע רק חלקים ממנה. חלקם נכונים וחלקם לא (לצורך הטעית האויב אם יגייס אותו). מספר האנשים שיודעים את פרטי כל התכנית כנראה מצומצם מאד.

אותם בודדים שמנהלים את תכנית הגרעין הסודית של איראן אם קיימת כזו, כמעט ולא נפגשים יחד כדי לא לשרוף אחד את השני. הם מתוגמלים ביד נדיבה מאד כדי שיהיה קשה לשחד אותם. הם נאמנים לרעיון, למנהיג ואחד לשני כדי לייצר אחווה והתלכדות שיקשו עליהם לבגוד.

גם התקשורת ביניהם מתבצעת בצורה חשאית. ניתן להניח שלא באמצעים דיגיטליים כדי להימנע ממעקב סיגינט / סייבר. הם גם נפגשים מעט, ורק לצורך העברת הוראות אחד לשני. אולי בפתקים חד פעמיים. מביניהם, יש כנראה אחד שמתקשר עם חמינאי ומקבל אישור לפעילות.

צריך לזכור גם כי לאיראן יש זמן. היא כבר יודעת לבנות פצצה. בעשורים האחרונים היא פיתחה יכולות לבניית פצצה בצורה עקבית. הערכות טוענות כי בפרצ'ין אפילו בוצעו ניסויים של מנגנון הקריסה של הפצצה. איראן גם למדה עם השנים לייצר מכלולים נדרשים לייצור פצצה, העשרת אוראניום, הפרדת חומרים, ופיתוח טילים שיכולים לשאת את הפצצה. היא גם , ככל הנראה, בנתה רש"ק קטן מלכתחילה כמו צפון קוריאה.

מהדברים עד כה, פלוני יכול להבין שההסתברות של שירות ביון כלשהו, כולל המוסד, לדעת מתי איראן תחליט להפר את ההסכם שואפת לאפס. גם אם יש ניטור טכנולוגי ומודיעיני. כמו כן, ההנחה שישראל יודעת אם לאיראן יש תכנית סודית לפיתוח פצצה נשללת. כי אם היה מידע כזה ודאי, ישראל הייתה יוצאת למלחמה באיראן כדי למנוע את האפשרות שמישהו יוכל להשמיד אותה.

לסיכום, הטענה שתהיה התרעה של שנה אם איראן תחליט להפר את הסכם הגרעין אינה נתמכת בניתוח לוגי של המציאות. לכל היותר זו משאת לב. לכל הפחות, פוליטיקה. בסופו של יום, ארה"ב טוענת שההסכם עובד. במציאות כזו, ירושלים לא יכולה להוציא קול צעקה אחר. המלך עירום, ואין אף ילד בקהל.

סכי עיניים

אם אי אפשר לדעת במדויק מתי איראן תפר את ההסכם, מתכנני האסטרטגיה בישראל צריכים להניח שלאיראן יש פצצה. לא כי יודעים שיש לה, אלא כי יודעים שהיא רוצה ואי אפשר לדעת מתי היא תחזיק באחת. הודאות נגזרת במקרה זה מאי הודאות.

היות ומקבלי ההחלטות בטהרן מבינים כנראה משהו בהרתעה גרעינית, אז ההנחה הלוגית תהיה שהם לא יחשפו שיש להם פצצה במצעד כלשהו. הם גם לא יעשו ניסוי כי הם לא ממש צריכים לעשות. אלא הבחירה תהיה בעמימות. למה לא להראות פצצה כמו שעשתה צפון קוריאה? הסיבה לכך שחשיפה כזו תהיה מוקדמת מידי.

אם אתה חושף שיש לך פצצה, כדאי שגם תהיה לך יכולת מכה שניה. אחרת, אתה מזמין מדינות שמפחדות ממך להתקפת מנע. אם אני מפחד מאיראן, ועכשיו אני יודע שיש לה פצצה גרעינית בלי יכולת מכה שניה, למה שאני לא יתקוף אותה בגרעין? היתרון לצידי.

לצד מכה שניה, רצוי שלאיראן תהיה גם מערכת הגנה אווירית טובה מפני טילים כדי לצמצם נזק של מכה ראשונה. זו אחת הסיבות שהיא רכשה את ה-S-300 מרוסיה. אמנם מדובר בדגם ישן (רוסיה כבר לא מוכרת S-300 אלא רק S-400), אבל זה יותר טוב ממה שיש לאיראן עד היום. כולל הפיתוחים המקומיים החדשים. אולם, עדיין לא ברור מה מידת המבצעיות שלהן ואיזה כיסוי הן מספקות. כמו גם, לא ברור מה מידת היעילות של המערכות האלו מול טילים אמריקאים או ישראלים.

ללא יכולת מכה שניה ומערכת הגנה אווירית טובה (רצוי בשכבות להתמודדות עם ראשים מתפצלים), אירן נמצאת בנקודת חולשה אסטרטגית מול ארה"ב וגם מול ישראל, שמיוחסת לה יכולת כזו על פי מקורות זרים. במצב כזה, הצגה של פצצה איראנית אמיתית תהיה טעות אסטרטגית בניהול מערך הגרעין האיראני. דווקא עמימות תתן תוצאות טובות יותר.

נקודה נוספת קשורה לתזת השמדת ישראל. אם אכן איראן בונה פצצות במטרה להשמיד את ישראל כפי שנטען בירושלים, היא צריכה מספיק טילים גרעיניים עובדים שיעברו את ההגנה האווירית הישראלית כדי להשיג את המטרה. לצורך כך, צריך ייצור סדרתי של כמה שנים בלי הפרעה. גם של פצצות, וגם של טילים. אם איראן תחשוף פצצה לפני כן, היא תהרוס את החשאיות של הפרויקט, ותפגע ביכולת הייצור.

לא רק כושר הייצור יפגע, אלא משהו חשוב לא פחות - גורם ההפתעה. אם איראן רוצה להשמיד את ישראל, כדאי שתתפוס אותה לא מוכנה, בהתקפת פתע של טילים גרעיניים. אם זו התכנית, אין שום היגיון מבצעי לטעון שאיראן תציג פצצה.

עוד נקודה למה שאיראן תבחר בעמימות היא כלכלית. איראן חתומה על ה-NPT. אם היא תציג פצצה גרעינית, צפוי דיון במועצת הביטחון של האו"ם שיכול לגרור סנקציות כלכליות חדשות וביטול ההסכם אם היא תעשה זאת לפני 2030. כלומר, אין לה אינטרס להצהיר שיש לה פצצה ולפגוע בפריחה הכלכלית שהיא חווה בשנתיים האחרונות. הערכות מדברות על גידול שנתי בתל"ג של לפחות 6 אחוזים שימשך גם בשנים הקרובות. אחרי עשרות שנים של סנקציות, הכלכלה האיראנית צריכה לשקם את עצמה.

אם לאיראן אין עניין לחשוף פצצה מחד, ומאידך אי אפשר לדעת בודאות מתי תהיה לה כזו, המשמעות היא שצריך לעבור מתפיסה שאיראן מדינת סף לתפיסה שאיראן בעלת יכולת גרעינית. גם אם לא מצהירים על כך בירושלים, בשקט, סביב שולחן הדיונים במל"ל ובקריה, קברניטי מערכת הביטחון צריכים להתכונן להשלכות ולהתוות אסטרטגיה מתאימה.  

בהיבט הציבורי, ראוי לא להבטיח לציבור שנה התרעה. ההיסוס במהלומה צבאית על אף השקעות עתק בהכנות לכך אינו מסתדר עם הצהרות על חומרת האיום. אם הוא היה חמור כפי שטוענים בירושלים, כבר הייתה תקיפה. הבטחות שאינן מבוססות על יכולות אמתיות הן בבחינת סכי עיניים לציבור הישראלי.

דרוש: מסך בערות

עוד נקודה אחת לסיום. הדיון האסטרטגי הדרוש בשיח הציבורי אינו נוגע רק לגרעין האיראני. אלא למכלול פעולותיה של איראן במזרח התיכון. איראן פועלת בשלושה צירים מרכזיים - פיתוח גרעין, פיתוח טרור כזרוע ארוכה ופיתוח מעמדה המרכזי בכלכלת אסיה. אלו שלושה צירים שמולם צריכה להיבנות אסטרטגיה ישראלית.

שלא כחלק מתכנית סדורה, ניתן לראות את מאמצי ראש הממשלה במשיכת כלכלת ישראל לתוך אסיה. בעיקר בזכות חימום הקשרים מול סין והודו, שתי מעצמות אסייתיות. כמו גם בחימום היחסים מול רוסיה, מעצמה שמקשרת בין אסיה לאירופה.

בהיבט הטרור האיראני, ירושלים משווקת אותו כטרגדיה של נחלת הכלל [Tragedy of the commons]. השלכה של הרעיון על ההתמודדות עם הטרור האיראני מציבה אותו כבעיה של כולם. לא רק של ישראל. המטרה בירושלים היא לגייס את העולם מול שלוחותיה של איראן במזרח התיכון. בעגה צבאית זה נקרא מכפיל כוח.

בציר השלישי, הגרעין, ישראל ממשיכה ללחוץ על הקהילה הבינלאומית להטיל סנקציות על איראן. בהינתן הדברים שנכתבו עד כה, זה המקסימום שישראל יכולה לעשות לאור אי הודאות המודיעינית מצד אחד במישור המבצעי, וההתיישרות המתחייבת לצדן של ההצהרות האמריקאיות על הצלחת הסכם הגרעין מאידך.

אין ספק כי המציאות שונה מהכותרות שמוכרים בהקשר האיראני ודורשת דיון כן עם הציבור. היכולת לתקוף את תכנית הגרעין ביעילות. התרעה של שנה מרגע הפרת ההסכם. כל אלו כותרות ללא גיבוי אמיתי. בפועל, המסע שהחל בתחילת שנות האלפיים לעצירת הגרעין האיראני, מיצה את עצמו עם הסכם הגרעין. ההסכם, גם אם יכובד על איראן, לא ימנע ממנה פצצה בעוד מספר שנים. לאור זאת, השאלה שהציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו כעת היא: מה נעשה ביום שנגלה שלאיראן יש פצצה גרעינית?

אולי יעניין אותך גם