היחסים הסוערים עם ארה"ב בשנות ה-60
משבר ביחסים עם ארה"ב לא התחיל בימי אובמה. אחת התקופות הסוערות בתחום זה היתה בתחילת שנות ה-60 סביב הקמת "הכור לצורכי הפרחת הנגב". ההישג הגדול בשיפור היחסים מגיע בימי ג'ונסון ואשכול. אפרים לפיד מזכיר בטורו השבועי
אפרים לפיד
| 26/01/2017
הנשיא ג'ונסון, ראש הממשלה אשכול, סגן שר הביטחון פרס והמזכיר הצבאי נסיהו (מאחור במדים), וושינגטון 1964. באדיבות המשפחה
הקריה למחקר גרעיני בדימונה הוקמה בסיוע צרפתי ב-1957 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל מצרפת. ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, העלה את הרעיון ושמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, פעל אישית במרץ לגיוס המשאבים מהארץ ומחו"ל. ביוני 1960 החל לפעול בשורק הכור לצורכי מחקר ולגבי הפרויקט בדרום פורסם בארץ ובחו"ל כי ישראל בונה בדרום "מפעל טקסטיל".
בדצמבר 1960 פורסם דו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית. בעקבותיו פרץ משבר, החמור ביותר ביחסי וושינגטון-ירושלים מאז ומעולם, בעקבות דרישתה של ארצות הברית בשלטונו של הנשיא אייזנהאואר לערוך בדיקה בכור שבונה ישראל בנגב כדי לוודא את אופיו האזרחי המוצהר. ב-21 בדצמבר 1960 היה בן גוריון טרוד במו"מ עם הנשיא הצרפתי גנרל דה-גול ליישוב המחלוקת על השלמת כור דימונה. בעקבות הבנה עם הצרפתים הצהיר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בכנסת כי בנגב מוקם כור לפיתוח הנגב. בתקופת ממשל קנדי ב-1961 אשרה הממשלה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969, אז הושגה "הבנה גרעינית" בין ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שהביאה לסיום הלחצים האמריקניים על ישראל לבלימת תוכנית הגרעין. בצעד נדיב אישר הנשיא קנדי ב-1962 ללא התחייבות מדינית מצד ישראל לספק לה טילי הוק אמריקניים, שהיו הראשונים להגן על המתקן בדימונה.
יש הרואים בהתפטרות בן-גוריון ב-1963 גם על רקע צו של הנשיא קנדי שבו הורה למחלקת המדינה "לפתח תוכניות לעצור את פיתוחם של כלי נשק מתקדמים במזרח התיכון". הממונה על פירוק הנשק בממשל קנדי ג'ון מקלוי יצא למצרים למו"מ על עבד א-נאצר על הזיקה בין תכנית הטילים המצרית לבין דימונה. בן-גוריון התפטר סמוך לביקורו של מקלוי במצרים ולפני ביקורו בישראל. הנשיא קנדי ועוזריו הקרובים ראו בישראל אטומית סיבוך של היחסים בינם לבין הרוסים, בידיעה כי יש סיכון שהרוסים יציבו טילים גרעיניים במצרים. וושינגטון לא לקחה ברצינות את הטילים המצריים שנוצרו בידי המדענים הגרמניים, בניגוד לחששותיו של הממונה הישראלי על שירותי הביטחון איסר הראל. קנדי בקש לקשור את הפעילות הבלתי-קונבנציונלית של ישראל ושל מצרים כדי להפסיק את פיתוח האופציה הגרעינית הישראלית ואת הטילים המצריים גם יחד, וכך גם לעצור את התפשטות ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון, אזור מסוכן וחשוב.
לאחר רצח קנדי ב-1963 ובחירת לינדון ג'ונסון לנשיא ובחירת אשכול לראש ממשלה בישראל לאחר התפטרות ב"ג נפתח דף חדש ביחסי ארה"ב וישראל. המפנה החל במפגש אשכול ג'ונסון ביוני 1964 בבית הלבן, בו נוצרה כימיה טובה בין שני האישים. אז אישר ג'ונסון לספק לישראל 150 טנקי פטון מיושנים שהיו בידי הגרמנים. במפגש שני בין שני המנהיגים בינואר 1968 בחוותו של ג'ונסון בטקסס השתתפו מצד ישראל גם השגריר יצחק רבין ומפקד חיל האוויר מוטי הוד. במו"מ המכין לקראת הפגישה שניהלו הנרי קיסינג'ר ויצחק רבין עם אנשי מחלקת המדינה וה-CIA , ביקשה ארה"ב שישראל תתחייב להמשיך ולהיות 'מדינה במצב לא גרעיני'. על בסיס ההבנות שהושגו נקבעה פורמלית מדיניות העמימות; אחד מחושפי הסוד בנושא הגרעין הישראלי היה פרופ' אדוארד טלר, אבי פצצת המימן, לאחר פגישות שקיים בישראל עם הצמרת הביטחונית, כולל ראש הממשלה אשכול; 'פותח הדלתות' בפני טלר בוועדה לאנרגיה אטומית היה עמיתו המדעי וידידו האישי פרופ' יובל נאמן. במפגש ההכנה הציע רבין לכתוב כי ישראל לא תהפוך ל"כוח גרעיני" (Nuclear power) וכי ישראל תשקול את הצטרפותה לאמנה הבינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT). הישראלים הבטיחו כי אם תיענה בקשתם לאספקת מטוסי פנטום הם מוכנים להתחייב ש"ישראל לא תהיה הראשונה להציג ו/או להכניס (Introduce ) כלי נשק גרעיניים למזרח התיכון". המפגש בין ג'ונסון ואשכול הסתיים בהצלחה רבה והותיר א הנושא הגרעיני בעמימות הישראלית המסורתית.
תודה לפרופ' שלמה אהרונסון על ספרו נשק גרעיני במזרח התיכון, לאבנר כהן על ספרו ישראל והפצצה ליוסי גולדשטיין על הביוגרפיה של אשכול, לשאול ברונפלד על מאמריו ב"מערכות" וזכי שלום על ספרו בין דימונה לוושינגטון.
משבר ביחסים עם ארה"ב לא התחיל בימי אובמה. אחת התקופות הסוערות בתחום זה היתה בתחילת שנות ה-60 סביב הקמת "הכור לצורכי הפרחת הנגב". ההישג הגדול בשיפור היחסים מגיע בימי ג'ונסון ואשכול. אפרים לפיד מזכיר בטורו השבועי
הקריה למחקר גרעיני בדימונה הוקמה בסיוע צרפתי ב-1957 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל מצרפת. ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, העלה את הרעיון ושמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, פעל אישית במרץ לגיוס המשאבים מהארץ ומחו"ל. ביוני 1960 החל לפעול בשורק הכור לצורכי מחקר ולגבי הפרויקט בדרום פורסם בארץ ובחו"ל כי ישראל בונה בדרום "מפעל טקסטיל".
בדצמבר 1960 פורסם דו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית. בעקבותיו פרץ משבר, החמור ביותר ביחסי וושינגטון-ירושלים מאז ומעולם, בעקבות דרישתה של ארצות הברית בשלטונו של הנשיא אייזנהאואר לערוך בדיקה בכור שבונה ישראל בנגב כדי לוודא את אופיו האזרחי המוצהר. ב-21 בדצמבר 1960 היה בן גוריון טרוד במו"מ עם הנשיא הצרפתי גנרל דה-גול ליישוב המחלוקת על השלמת כור דימונה. בעקבות הבנה עם הצרפתים הצהיר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בכנסת כי בנגב מוקם כור לפיתוח הנגב. בתקופת ממשל קנדי ב-1961 אשרה הממשלה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969, אז הושגה "הבנה גרעינית" בין ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שהביאה לסיום הלחצים האמריקניים על ישראל לבלימת תוכנית הגרעין. בצעד נדיב אישר הנשיא קנדי ב-1962 ללא התחייבות מדינית מצד ישראל לספק לה טילי הוק אמריקניים, שהיו הראשונים להגן על המתקן בדימונה.
יש הרואים בהתפטרות בן-גוריון ב-1963 גם על רקע צו של הנשיא קנדי שבו הורה למחלקת המדינה "לפתח תוכניות לעצור את פיתוחם של כלי נשק מתקדמים במזרח התיכון". הממונה על פירוק הנשק בממשל קנדי ג'ון מקלוי יצא למצרים למו"מ על עבד א-נאצר על הזיקה בין תכנית הטילים המצרית לבין דימונה. בן-גוריון התפטר סמוך לביקורו של מקלוי במצרים ולפני ביקורו בישראל. הנשיא קנדי ועוזריו הקרובים ראו בישראל אטומית סיבוך של היחסים בינם לבין הרוסים, בידיעה כי יש סיכון שהרוסים יציבו טילים גרעיניים במצרים. וושינגטון לא לקחה ברצינות את הטילים המצריים שנוצרו בידי המדענים הגרמניים, בניגוד לחששותיו של הממונה הישראלי על שירותי הביטחון איסר הראל. קנדי בקש לקשור את הפעילות הבלתי-קונבנציונלית של ישראל ושל מצרים כדי להפסיק את פיתוח האופציה הגרעינית הישראלית ואת הטילים המצריים גם יחד, וכך גם לעצור את התפשטות ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון, אזור מסוכן וחשוב.
לאחר רצח קנדי ב-1963 ובחירת לינדון ג'ונסון לנשיא ובחירת אשכול לראש ממשלה בישראל לאחר התפטרות ב"ג נפתח דף חדש ביחסי ארה"ב וישראל. המפנה החל במפגש אשכול ג'ונסון ביוני 1964 בבית הלבן, בו נוצרה כימיה טובה בין שני האישים. אז אישר ג'ונסון לספק לישראל 150 טנקי פטון מיושנים שהיו בידי הגרמנים. במפגש שני בין שני המנהיגים בינואר 1968 בחוותו של ג'ונסון בטקסס השתתפו מצד ישראל גם השגריר יצחק רבין ומפקד חיל האוויר מוטי הוד. במו"מ המכין לקראת הפגישה שניהלו הנרי קיסינג'ר ויצחק רבין עם אנשי מחלקת המדינה וה-CIA , ביקשה ארה"ב שישראל תתחייב להמשיך ולהיות 'מדינה במצב לא גרעיני'. על בסיס ההבנות שהושגו נקבעה פורמלית מדיניות העמימות; אחד מחושפי הסוד בנושא הגרעין הישראלי היה פרופ' אדוארד טלר, אבי פצצת המימן, לאחר פגישות שקיים בישראל עם הצמרת הביטחונית, כולל ראש הממשלה אשכול; 'פותח הדלתות' בפני טלר בוועדה לאנרגיה אטומית היה עמיתו המדעי וידידו האישי פרופ' יובל נאמן. במפגש ההכנה הציע רבין לכתוב כי ישראל לא תהפוך ל"כוח גרעיני" (Nuclear power) וכי ישראל תשקול את הצטרפותה לאמנה הבינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT). הישראלים הבטיחו כי אם תיענה בקשתם לאספקת מטוסי פנטום הם מוכנים להתחייב ש"ישראל לא תהיה הראשונה להציג ו/או להכניס (Introduce ) כלי נשק גרעיניים למזרח התיכון". המפגש בין ג'ונסון ואשכול הסתיים בהצלחה רבה והותיר א הנושא הגרעיני בעמימות הישראלית המסורתית.
תודה לפרופ' שלמה אהרונסון על ספרו נשק גרעיני במזרח התיכון, לאבנר כהן על ספרו ישראל והפצצה ליוסי גולדשטיין על הביוגרפיה של אשכול, לשאול ברונפלד על מאמריו ב"מערכות" וזכי שלום על ספרו בין דימונה לוושינגטון.
