גולדה מאיר – שרת חוץ בראשית דרכה

גולדה מאיר טבועה בזיכרון הלאומי הקולקטיבי כראש הממשלה שכשלה ביום הכיפורים 1973. אך היה לה ניסיון מדיני עשיר כשרת חוץ בעשור 1966-1956, יותר מכל שר חוץ עד היום. ד"ר אפרים לפיד מזכיר במדורו השבועי

 

אפרים לפיד | 15/12/2016

גולדה מאיר, שרת החוץ, צילום : משה פרידן, לע"מ

באביב 1956 נקלעו היחסים הבין אישיים בין ראש הממשלה דוד בן גוריון לבין שר החוץ משה שרת למבוי סתום ושיתוף הפעולה ביניהם לא היה אפשרי עוד. ב"ג הציע לשרת העבודה, גולדה מאירסון, אשר כהנה בתפקיד זה מ-1949, לעמוד בראש משרד החוץ. היא היתה מהשרים הקרובים לו ביותר ותמכה בדרך כלל בעמדותיו בענייני מדיניות חוץ וביטחון. הוא ראה בה אדם שניתן לסמוך עליו ושיפעל עמה בהרמוניה. גולדה הרבתה להביע עמדות בענייני חוץ ונשאה עיניה לתפקיד שרת החוץ. כבר בתקופת המנדט היתה סגניתו של משה שרתוק במחלקה המדינית של הסוכנות, והיתה הצירה הראשונה של ישראל במוסקבה (1949-1948).

לאחר ששר החוץ, משה שרת, הודיע על התפטרותו ב-18 ביוני 1956 הוא העביר למחרת לגולדה את עניני משרדו. ב 20 ביולי בקש ב"ג מגולדה כי לאור מינויה לשרת החוץ תמיר את שם משפחתה ממאירסון למאיר. מאפיינים לעשייתה של גולדה מאיר במשרד החוץ : שמירה עיקשת על האינטרסים הביטחוניים; גישה תכליתית המחייבת לעתים גם פשרות; ניסון להרחיב את מעגל המדינות התומכות בישראל ובמוסדות בינ"ל. היא לא שינתה את הרכב המשרד והצוות הבכיר. הדיונים אצלה היו תכליתיים. עם זאת, חשו בכירי המשרד  כבר אז כי ההחלטות האמיתיות מתקבלות במקום אחר ולא במשרד, למשל בנושאי צרפת וגרמניה טיפל משרד הביטחון; עם ארה"ב טיפל ראש הממשלה ועניני המזרח התיכון היו נתונים לאחריות המוסד ואמ"ן. משרד החוץ הוביל בעיקר את הקשרים עם אירופה ומזרח אירופה, אסיה, אפריקה ואמל"ט. המשרד פעל גם בעניינים כלכליים, בהסברה ובקשרי ישראל תפוצות. הקשרים עם אמל"ט היו חשובים בעיניה יותר מהקשרים עם מדינות אסיה.

המאמץ המדיני הראשון בתקופתה היה לקראת מבצע סיני, שנפתח ב-29 באוקטובר 1956 והסתיים ב-5 בנובמבר מבחינתה של ישראל. באותו יום הצטרפו הבריטים והצרפתים וכבשו את פורט סעיד ופורט פואד משני עברי פתחה הצפוני של תעלת סואץ. בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-5 בנובמבר טענה גולדה כי מערכת ההסברה המדינית אשר ישראל עומדת בפניה היא כה מורכבת, שלא היתה כמותה מאז קום המדינה. ישראל החלה במערכה מדינית ודיפלומטית בזירות השונות בהובלת משרד החוץ : נשלחו שליחים לארה"ב לאספות של יהודים כדי לרכך את עמדת הממשל; ניתנה הוראה להכשיר את דעת הקהל ברצועת עזה שיבחרו להישאר בשלטון ישראל ולקבל פיצויים על הרכוש שהיה להם בישראל לפני קום המדינה. עיקר המערכה היה באו"ם בראשותה ובעזרת השגריר באו"ם, אבא אבן.

חשדנותה וחוסר האמון הבסיסי של גולדה במנהיגים זרים בלטו יותר מכל ביחסה למנהיגי ערב. היא לא האמינה כי הערבים יסכימו לשלום עם ישראל בדורה. כאשר חתמו מצרים, עיראק וסוריה על איחוד משולש ב-1961 שלח משרד החוץ מכתבים לעשרות מדינות ברחבי העולם, בלי שהיתה תוצאה כלשהי. במגעיה עם מוסדות האו"ם ושליחיו בלטה גישתה כי אין לה אמון בארגון, אך זו במה עולמית , אשר יש לחרוק שינים ולהמשיך לפעול במוסדות הארגון למען ישראל. בדצמבר 1962 נפגשה גולדה עם נשיא ארה"ב קנדי, לאחר שלא נפגשה מעולם עם איזנהאור, וזו היתה עדות לשיתוף הפעולה המתהדק עם ארה"ב. כשזיהתה שינויים לטובה בגישתה של ברית המועצות היה לה חשוב להדגיש אותם. היא האמינה כל השנים בסיכויי העלייה מברית המועצות.

עם פרישתה ממשרד החוץ בפברואר 1966 נשאלה מה המאורע אשר הותיר בה את הרושם הרב ביותר בקריירה שלה. היא השיבה כי הפגישה בראש השנה תש"ט 1948 במוסקבה.

תודה לחגי צורף. העורך הראשי של הספר על גולדה מאיר בהוצאת ארכיון המדינה, תשע"ו,

לקראת השקת הספר ב-22.12.16 בהיכל העצמאות בתל-אביב

שיתוף