"לאיטליה וגרמניה שותפות אסטרטגית עם ישראל"
תא"ל (מיל') שמואל צוקר, ראש מינהל הרכש במשרד הביטחון, מדבר בראיון ראשון על עסקאות הענק של מערכת הביטחון הישראלית, ביניהן רכש צוללות ומטוסים ועל האגף שמשמש כזרוע הביצוע המרכזית של צה"ל בתחום ההתעצמות ומגלגל 35-40 מיליארד שקלים בשנה. מיוחד
עמיר רפפורט
| 23/11/2016
צילום: משרד הביטחון
בשנת 1969 נחת פגז מצרי בצד המזרחי של תעלת סואץ, ליד שמואל צוקר. מלחמת ההתשה בין מצרים לישראל היתה אז בשיאה, וצוקר, לוחם צעיר בסיירת "שקד" של פיקוד הדרום, חטף רסיסים בידו ונפצע קשה. מפקד המחלקה שלו נהרג לצידו.
"בלילות היינו זוחלים מהמוצב ונשכבים על סוללות העפר מול התעלה, כדי לארוב למצרים", משחזר צוקר את הפציעה, אחרי 37 שנה. "באחת מחצרות המוצבים נפל הפגז שפגע בי. פוניתי לבית חולים ב"דקוטה" והשיקום נמשך לא פחות משישה חודשים, אבל הייתי נחוש לחזור לשירות".
כיום, אחרי קריירה ארוכה בצה"ל ובמערכת הביטחון, מכהן תא"ל (מיל') שמואל צוקר בתפקיד ראש מינהל הרכש (מנה"ר) במשרד הביטחון, האחראי על עסקאות במיליארדי דולרים בישראל וברחבי העולם (לא כולל רכש מארצות הברית, המתבצע על ידי המשלחת המיוחדת של משרד הביטחון בניו יורק). בראיון ראשון ובלעדי חושף צוקר את הצדדים הפחות מוכרים של הרכש הביטחוני העצום, מדבר על עסקאות הענק של השנים האחרונות ועל עסקאות נוספות שבדרך, אבל הסיפור שלו ממשיך, לפני הכל, בימים של "שקד".
"אחרי מלחמת ההתשה 'שקד' מילאה תפקיד חשוב בלחימה במחבלים ברצועת עזה, בימים שבהם אריאל שרון ז"ל היה אלוף פיקוד הדרום", מספר צוקר. "'עשינו סדר' ברצועה, כשמאיר דגן ז"ל מפקד על יחידת 'רימון' הקטנה יותר, שחיסלה מחבלים. לימים שירתתי תחת דגן כראש מחלקה בחטיבת המבצעים של המטכ"ל, וחזרתי לרצועה כמפקד האוגדה המרחבית באמצע שנות ה-90, בשיא תקופת הפיגועים של חמאס, אחרי הסכמי אוסלו".
בין תפקידיו הבולטים האחרים לאורך הקריירה הצבאית היה שמואל צוקר מפקד גדוד 13 בגולני בעיצומו של מבצע ליטני בדרום לבנון ב-1978, ולימים מפקד עוצבת הגליל, אוגדה 91, האחראית על גבול לבנון. "בשורה התחתונה, שירתתי כלוחם מהשורה או כמפקד בכל הגזרות הבוערות של צה"ל בעשרות השנים האחרונות", מסכם צוקר. לפני פרישתו מהשירות הצבאי מילא תפקיד מסוג אחר: נספח צה"ל בגרמניה בתחילת המילניום הנוכחי.
בתקופתו כנספח מיסד צוקר קשרים הדוקים בין צה"ל לצבא גרמניה, כולל משלחות קצינים שהגיעו משם להדרכות בישראל (עם כל המשקעים ההיסטוריים הכרוכים בכך: הוריו של צוקר נמלטו מפולין לרוסיה במלחמת העולם השנייה, וכך שרדו את השואה), וביקורים ביחידות הצה"ליות המובחרות ביותר.
הוא קיבל על פועלו עיטור מיוחד ונדיר משר ההגנה הגרמני. "רק על מגרש המסדרים, שבו קיבלתי את העיטור, מול כל המטה הכללי הגרמני, הבנתי את גודל המעמד והצטערתי שלא הזמנתי לטקס אפילו את השגריר הישראלי", מספר צוקר בחצי חיוך. לימים, כראש מנה"ר, הוא שב לנהל קשרים הדוקים עם גרמניה, הפעם בנושאי רכש, אבל עוד נגיע לזה.
ראש מנה"ר
בין שירותו בצה"ל לתפקידו הנוכחי (שאותו יסיים בפברואר 2017), ניהל צוקר פרויקט ביטחוני סודי למדי.
"תוך כדי ניהול פרויקט כראש יחידת סמך חטפתי שבץ. אושפזתי באיכילוב, איבדתי ראייה בעין אחת, שחזרה אלי, והמשכתי בתפקיד", הוא מספר. "לנהל פרויקט כל כך מסובך, שכולו מבוסס על קבלנים ישראלים עם סיווג ביטחוני גבוה - היה אתגר גדול. לשמחתי, הפרויקט התקדם על פי לוח הזמנים המתוכנן. ואז קיבלתי את ההצעה לעמוד בראש מנהל הרכש, והחלטתי לקחת על עצמי גם את האתגר הזה.
"כשהגעתי למינהל הרכש", ממשיך צוקר, "ביקשתי מאנשי האגף שיציגו לי גופי רכש דומים, כדי שאוכל ללמוד מהם. אמרו לי שאין דבר כזה. מנה"ר הוא גוף ייחודי. חיפשתי בכל זאת משהו דומה, וכך הגעתי לתעשייה האווירית, וראיתי כיצד הם מנהלים את הרכש העצום שלהם. חזרתי למשרד, וביקשתי מאנשי המחשבים של משרד הביטחון שיתכננו לי מערכת שתאפשר לי לדעת מה קורה בתהליכי הרכש המרכזיים בכל רגע נתון, כמו שידעתי מה קורה בכל רגע בגבול הצפון, כמפקד אוגדה 91. כיום, עם המערכת הזאת, אני יכול להיכנס לרזולוציה של כל חטיבת רכש, ולעקוב אחרי כל הזמנה.
"ככלל, חשוב להבין שרכש זה מקצוע מורכב, אבל בשום מקום לא מלמדים אותו. מי עובר היום קורס ברכש? התמחות ברכש? מי עבר תואר באוניברסיטה ששמו רכש? אין דבר כזה. לכן, אתה חייב ללמד את האנשים שמגיעים לארגון את המקצוע הזה מאפס. אתה צריך לגרום לארגון לעבוד לפי כללי משחק ונהלים מסוימים, גם בהיבטים האתיים והמוסריים וגם בהיבטים אחרים. אתה לא יכול סתם לקום בבוקר ולהיות איש רכש.
"איש הרכש תופס עוצמות בלתי רגילות מול התעשיות, שבהרבה מקרים חוששות להתלונן. אני דווקא מעודד את התעשיות להלין, על כל במה, אם יש סיבה. אני לא אומר את זה רק מן השפה אל החוץ, אלא מתכוון לכך. התעשיות הן הסנסור שלי, כי הן נלחמות על חייהן".
אז מה זה, בעצם, מינהל הרכש?
"מינהל הרכש הוא הגוף שבאמצעותו משרד הביטחון מוציא בכל שנה 10-9 מיליארד שקל על רכש חדש. ב-2014 הוצאנו אפילו 14 מיליארד שקל, בגלל ההוצאות המיוחדות של 'צוק איתן' והפרטת תעש.
"ככלל, אנחנו עוסקים בסדר גודל של 40-35 מיליארד שקל, כולל פרויקטים שרצים במשך שנים. כל שקל שנכנס למינהל הרכש יוצא לתעשייה. אני לא יכול להסב את התקציב לשום דבר שהוא לא התעשייה. הכל הופך לפקודות רכש. התקציב הוא של הצבא, שמעביר דרישה ומפרט טכני. הרבה מאוד בתי אב במדינת ישראל חיים מהתקציב הזה. אני מוצא את עצמי משמש כפה לתעשיות הישראליות, ונלחם כמו אריה על כך שרכש יתבצע בשקלים בישראל, ולא בכספי סיוע דולרי שבהם ניתן להשתמש בארצות הברית".
באחרונה נחתם הסכם סיוע ביטחוני חדש עם ארצות הברית, שיבטל באופן הדרגתי את האפשרות להמיר כרבע מתקציב הסיוע לשקלים, לצורך רכישות בישראל. עד כמה השינוי הזה יפגע בתעשיות הישראליות?
"מדובר ב-800 מיליון דולר בשנה, שאנחנו יכולים היום להסב לשקלים בהסכמת האמריקאים – ובתוך כמה שנים זלא נוכל עובדתית, כמות כסף לא קטנה לא תלך לתעשיות הישראליות. זה לא מחר בבוקר, אלא בעוד חמש-שש שנים, אבל זה משמעותי.
"זה עלול לפגוע בפריפריה - במקומות כמו שתולה, שדרות, ירוחם, ערד. אני מבקר שם ודואג ליישובים האלה, שתלויים במיוחד בתקציב הביטחון, והדבר היחיד שאני יכול לתת להם זה תשומת לב, יחס. כשמנכ"ל אלביט מערכות העביר חלק מהקו של אלאופ לחברת אלסק בשדרות, ליד רצועת עזה, מבחינתם זה אירוע כלכלי חשוב. כעת, אנחנו מנסים בכוח להוציא הזמנות לאלביט, שיבוצעו שם".
כלומר, השיקולים שלך ברכש ביטחוני הם גם חברתיים ולא רק כלכליים?
"השיקול שלי הוא בראש ובראשונה כלכלי, מתוך הנחה שאני חייב להביא את האיכות שצה"ל מבקש במחיר הכי טוב. אם נצטרך לשלם הרבה כסף כדי שמפעל לא ייסגר, בוודאי שלא נעשה את זה. אני מציף את הסוגיות הללו בכל הזדמנות, ומעלה את המשמעויות של סגירת מפעלים ישראליים.
"למעשה, אני בוחן כמה אפשר לתת מהכסף שלנו למפעלים הישראליים, בגבול ההיגיון הכלכלי. משרד הביטחון הוא הגוף הממשלתי היחיד שנותן עדיפות לפי חוק לחברות בפריפריה ובקווי העימות, בשיעור של 15 אחוז מהמחיר. עיני לא צרה בזה, אבל אנחנו מפסידים כך כסף ביודעין".
יש גם שיקול של שמירה על קווי ייצור בעלי חשיבות אסטרטגית? למשל, המקרה של מפעל התחמושת הקלה, או של הפגזים, שסגירתם לא תאפשר אספקה לצה"ל ללא תלות בסיוע חיצוני במקרי חירום.
"לצערי הרב, נושא המפעלים האסטרטגיים והקווים החיוניים אינו מרכזי, כי חסרים שקלים בתקציב הביטחון לעומת דולר סיוע, אז הנטייה היא להוציא הזמנות לארה"ב. כדי להחזיק מפעל אסטרטגי וקווים חיוניים אתה צריך לשלם. אתה צריך לגרום לכך שמהנדס לא יעזוב את תפקידו, לספק חומרי גלם לעת צרה, ועוד. המצב כיום הוא שאין כסף לשמר את הקווים החיוניים.
"לשימור יכולות ישראליות יש חשיבות רבה. ב'צוק איתן', למשל, חברות ומפעלים ישראליים יצאו מגדרם בשביל לסייע למערכת הביטחון מסביב לשעון. קיימתי כנס ספקים אחרי המלחמה, חילקתי תעודות הוקרה והודיתי לתעשיות על העבודה המדהימה שעשו. זה אפשרי רק עם מפעלים ישראליים".
במגה-פרויקט ישראלי כמו טנק המרכבה, שעולה הרבה מאוד שקלים, לא מתעורר הרצון להגיד: "בואו נסגור את הפרויקט, נקנה טנקים מעודפי הצבא האמריקאי, ונפנה בתקציב הרבה שקלים"?
"פרויקט המרכבה מחזיק סדר גודל של 200 תעשיות, קטנות וגדולות, בקדמת הטכנולוגיה. אם נפסיק את הפרויקט, רבות מהן ייסגרו. לתעשיות האלה יש תרומה גדולה ליצוא הביטחוני ולקידום הטכנולוגיה, גם בלי קשר למרכבה".
חלק מהייצור של נגמ"ש המרכבה, הנמ"ר, עבר לפני כמה שנים לארה"ב, כדי להשתמש בכספי הסיוע, והשמיים לא נפלו: התעשייה הישראלית לא התמוטטה בעקבות כך.
"תעשיות גדולות יודעות לעשות הסבה ולעבור לארה"ב, אז לא נפלו להן השמיים, אבל התעשיות הקטנות לא יודעות. פרויקט הנמ"ר עדיין מספק עבודה רבה לתעשיות בישראל, כי המערכות שלו מיוצרות כאן. הפלדה היא שמיוצרת בארצות הברית בעיקר".
עסקאות באוויר ובחלל
תא"ל (מיל') צוקר מכהן כראש מנה"ר כבר שש שנים. באחת העסקאות הגדולות שהוביל סוכם על רכש 30 מטוסי אימון מאקי-46, המכונים כיום בחיל האוויר "לביא", מתאגיד לאונרדו באיטליה. העסקה לוותה בתחרות עזה מול חברה בדרום קוריאה, בשיתוף לוקהיד מרטין האמריקאית.
"באופן כללי, חיל האוויר אוהב לעבוד עם מינהל הרכש, מעבר לעסקאות הענק שלו בארצות הברית דרך משלחת הרכש שם", אומר צוקר.
האם אתם מעורבים ברכש מטוס חדש לראש הממשלה?
"כן, במקרה הזה אנחנו עובדים בשביל לשכת ראש הממשלה כגוף הרכש. היתה תחרות לא פשוטה. היתה לנו בעיה קשה שהדורש (משרד רוה"מ) יבין בדיוק מה הוא רוצה - איזה סוג מטוס, איזה ציוד יהיה בו, איזו תצורה, אלו אמצעי מיגון.
"גם ברכש מטוסי כיבוי עסקנו לפני כמה שנים, ועכשיו מתבצע תהליך של העברת האחריות מחיל האוויר למשרד לביטחון הפנים, בהתאם להמלצה של המטה לביטחון לאומי".
לדברי צוקר, עסקת מטוס האימון הייתה מהמורכבות בתולדות משרד הביטחון: "יש 105 'קיטים' שונים של המטוס. ישבנו ימים ולילות על העלויות, כולל מימון מהבנקים וריביות, ובסוף הגענו לשישה חוזים במקביל, כולל רכש גומלין משמעותי של איטליה בישראל (למשל, מערכת ביון מוטסת ופרויקט כלל עם התעשייה האווירית)".
מה ההיקף הכולל של העסקאות הללו?
"בסביבות שלושה מיליארד דולר משני הצדדים, אולי אפילו יותר. המטוסים עצמם הגיעו בזמן, האחרון שבהם השנה. זה לא שלא היו עליות וירידות לאורך הדרך. באחד המשברים פגשתי את מנכ"ל לאונרדו עם לא מעט טענות וחששות מצידנו, ויצאנו מהפגישה מיודדים.
"לאונרדו (שנקראה בעבר פינמכניקה) היא חברה ענקית. אנחנו רואים באיטליה שותפה אסטרטגית של ישראל, והרצון בחיבור חזק הוא הדדי.
"האיטלקים מעוניינים למכור את המאקי כמטוס אימון גם לחיל האוויר של ארצות הברית, והעובדה שחיל האוויר הישראלי, שנחשב בין הטובים בעולם, קנה את המטוס הזה, והוא מרוצה מאוד ממנו, יכולה להשפיע על מערכת השיקולים האמריקאית. חיל האוויר כבר מתאמן עם הלביא, בעידן החמישי של מטוסי הקרב, והוא מרוצה ממערכת הצגים, מהשליטה, מהתנהלות הטייס, משני המנועים ומהמטוס בכלל".
עסקאות ענק בים
לא רק באוויר: הקדנציה של צוקר מתאפיינת בעסקאות ענק שמשנות גם את פני חיל הים הישראלי. החיל משלים את הצי שלו לשש צוללות, וירכוש אולי צוללות נוספות מגרמניה (ראו במדור חדשות – עמודים 82-87). בנוסף יצאה לדרך העסקה המכונה "מים כלכליים" - רכישה, גם כן מגרמניה, של ארבע ספינות שטח ענקיות בעלות דחי (משקל בים) של 2,000 טון, להגנה על המים הטריטוריאליים של ישראל, שבהם נמצאו בעשור האחרון מרבצי גז בעלי חשיבות אסטרטגית.
מה ההיקף של פרויקט "מים כלכליים"?
"אין עדיין מחיר, אבל מדובר במיליארדי שקלים. גם זו עסקה מורכבת. בתחילה, חיל הים הצביע על מספנה אחת שיודעת לייצר את הספינות שבהן הוא חפץ, בדרום קוריאה. באיזשהו שלב למדנו שיש עוד כמה מספנות בקוריאה, ובדרך הגיעו הצעות גם ממקומות כמו הודו וספרד. בתוך התהליך הפכה לרלוונטית גם המספנה הגרמנית שבונה לנו את הצוללות.
"כבר התכוננו לצאת עם מכרז בינלאומי, אבל בזכות מערכת יחסים בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לראש ממשלת גרמניה, אנגלה מרקל, שנתנה לנו כמענק שליש מהעלות, כ-130 מיליון יורו לכל ספינה, עזבנו את המכרז הבינלאומי והלכנו על המספנה הגרמנית.
"במקור רצינו לתפור עסקה בין ממשלות עם דרום קוריאה, שבמסגרתה הקוריאנים יקנו את מערכת 'כיפת ברזל', אבל לא הגענו לזה בכלל. אצל הקוריאנים יש הפרדה מוחלטת בין השלטון לבין התעשיות, בניגוד לגרמניה ולמה שהיה לנו עם איטליה, שם הממשלים עזרו לנו".
אתם מצליחים לממש רכש גומלין גרמני בישראל במסגרת עסקאות הספינות והצוללות?
"האחריות לרכש גומלין היא של הרשפ"ת (הרשות להשקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי), בראשות זיווה איגר. אני נותן לפרויקט את כל הגיבוי, כיוון שמדובר בתעשיות ישראליות. אנחנו מחויבים לכלול בכל חוזה נספח של רכש הגומלין. חברות גרמניות רבות מבצעות רכש גומלין בישראל, אבל המספנה עצמה אינה עומדת בחובות שלה. אנחנו לוחצים עליה לעשות זאת".
לעומת העסקאות הגדולות עם איטליה וגרמניה, איך הקשרים עם שתי ענקיות אירופיות נוספות – צרפת ובריטניה?
"העוגנים שלנו במינהל הרכש כיום הם גרמניה ואיטליה. הן השותפות המרכזיות, והקשר איתן ממש טוב".
המכרז הטכנולוגי בדרום
במקביל לעסקאות הענק בחו"ל פירסם מינהל הרכש בחודש ספטמבר מכרז טכנולוגי מרכזי, במסגרת ההכנות להעתקת בסיסי צה"ל מרכזיים של אגף התקשוב ואגף המודיעין ממרכז הארץ לאזור באר שבע. חברות ענק בינלאומיות נערכות להתמודד על המכרז בקואליציות עם חברות ישראליות.
עד כמה המכרז הזה באמת גדול? לקח המון שנים להוציא אותו לפועל, ועדיין לא ברור מה היקפו.
"הצלחנו לגרום לכך שהמכרז ירוכז במינהל הרכש, לאחר שקודם לכן המעבר לדרום התנהל כולו במינהלת מיוחדת במשרד הביטחון.
"חלק מהעיכוב קשור לכך שהראש הקודם של אגף התקשוב, אלוף עוזי מוסקוביץ, סבר שכל מרכיבי הפרויקט צריכים להיעשות בחוץ על ידי חברות זרות. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לשכנע שאין שום סיבה לא לעשות את זה בארץ, בגיבוי חברות אמריקאיות כקבלני משנה. לצורך העניין, חברה אמריקאית שיש לה חברה בת בישראל היא ישראלית לכל דבר. וכך, המכרז של קבלן תקשוב ראשי, על סך מאות מיליוני שקלים לתקופה ארוכה של כמה שנים, חייב להתבצע על ידי חברה ישראלית.
"קבלן התקשוב הראשי יצטרך להוציא לפועל כל מה שיחידת לוטם באגף התקשוב תכננה. הוא קבלן הביצוע. במסגרת הפרויקט צריך להעביר מערכות DRP במקומות כאלה ואחרים, ולצמצם אותן. מדובר בפרויקטים המכונים 'חמש תשיעיות', 'קריית התקשוב', 'קריית המודיעין', ובתוך זה אתה גם חושב על הענן של צה"ל, שזה פרויקט בפני עצמו ועוד לא הגענו אליו.
"אותן תכונות קונבנציונליות צריכות לדעת להשתלב בתוך הענן, ולצאת מהקונבנציונלי ולהיכנס לענן. זה חלק מעולם תוכן חדש. כלומר, אותו קבלן תקשוב ראשי מקבל מאיתנו מפרט טכני, וצריך להביא לאגף התקשוב את הפרויקט. הוא צריך למקם את השרתים, לתכנן חישובי אנרגיה, לדעת מי מדבר עם מי, לחבר את כל התעשיות יחד, בין אם זה רכיבים של סיסקו, או של ג'וניפר, ולדעת להעביר אותם למקומות חדשים בדרום".
בעצם מה שאתה קונה זה את הניהול? את כוח האדם?
"אני קונה את כוח האדם שאמור לבנות את הטכנולוגיה של התקשוב. הקבלן הראשי אמור לקחת קבלני משנה שיעבדו עבורו".
כמה זמן המעבר לדרום ייקח?
"אני מעריך שכ-8-10 שנים. בעוד 4-3 שנים תהיה מוכנה קריית התקשוב, ואחרי עוד כך וכך שנים גם קריית המודיעין. מכרז בניית קריית התקשוב מנוהל על ידי מינהלת המעבר דרומה. אחרי שהפצנו את מכרז קבלן התקשוב הראשי, לא מזמן, חברות מתאחדות, עושות קואליציות, ויכולות לשאול שאלות הבהרה.
"עשויות להיות להן אלפי שאלות. נעביר את התשובות דרך היועץ המשפטי, לכולם, בלי לקפח, כדי שאף אחד לא יחשוב שאני מקל על חברה אחת ומחמיר עם אחרת. אחרי שכולם יבינו הכל יוגשו הצעות מחיר ונבחר את הזוכה. אני מעריך שזה לא יהיה לפני מאי בשנה הבאה".
מה לגבי המכרז של הענן המרכזי למערכות המידע של צה"ל, שמדברים עליו דשנים? למה הוא לא יוצא לפועל?
"זה עדיין בחשיבה בצבא. בלי מפרט טכני ובלי תקציב, משרד הביטחון אינו יוצא לדרך".
תא"ל (מיל') שמואל צוקר, ראש מינהל הרכש במשרד הביטחון, מדבר בראיון ראשון על עסקאות הענק של מערכת הביטחון הישראלית, ביניהן רכש צוללות ומטוסים ועל האגף שמשמש כזרוע הביצוע המרכזית של צה"ל בתחום ההתעצמות ומגלגל 35-40 מיליארד שקלים בשנה. מיוחד
צילום: משרד הביטחון
בשנת 1969 נחת פגז מצרי בצד המזרחי של תעלת סואץ, ליד שמואל צוקר. מלחמת ההתשה בין מצרים לישראל היתה אז בשיאה, וצוקר, לוחם צעיר בסיירת "שקד" של פיקוד הדרום, חטף רסיסים בידו ונפצע קשה. מפקד המחלקה שלו נהרג לצידו.
"בלילות היינו זוחלים מהמוצב ונשכבים על סוללות העפר מול התעלה, כדי לארוב למצרים", משחזר צוקר את הפציעה, אחרי 37 שנה. "באחת מחצרות המוצבים נפל הפגז שפגע בי. פוניתי לבית חולים ב"דקוטה" והשיקום נמשך לא פחות משישה חודשים, אבל הייתי נחוש לחזור לשירות".
כיום, אחרי קריירה ארוכה בצה"ל ובמערכת הביטחון, מכהן תא"ל (מיל') שמואל צוקר בתפקיד ראש מינהל הרכש (מנה"ר) במשרד הביטחון, האחראי על עסקאות במיליארדי דולרים בישראל וברחבי העולם (לא כולל רכש מארצות הברית, המתבצע על ידי המשלחת המיוחדת של משרד הביטחון בניו יורק). בראיון ראשון ובלעדי חושף צוקר את הצדדים הפחות מוכרים של הרכש הביטחוני העצום, מדבר על עסקאות הענק של השנים האחרונות ועל עסקאות נוספות שבדרך, אבל הסיפור שלו ממשיך, לפני הכל, בימים של "שקד".
"אחרי מלחמת ההתשה 'שקד' מילאה תפקיד חשוב בלחימה במחבלים ברצועת עזה, בימים שבהם אריאל שרון ז"ל היה אלוף פיקוד הדרום", מספר צוקר. "'עשינו סדר' ברצועה, כשמאיר דגן ז"ל מפקד על יחידת 'רימון' הקטנה יותר, שחיסלה מחבלים. לימים שירתתי תחת דגן כראש מחלקה בחטיבת המבצעים של המטכ"ל, וחזרתי לרצועה כמפקד האוגדה המרחבית באמצע שנות ה-90, בשיא תקופת הפיגועים של חמאס, אחרי הסכמי אוסלו".
בין תפקידיו הבולטים האחרים לאורך הקריירה הצבאית היה שמואל צוקר מפקד גדוד 13 בגולני בעיצומו של מבצע ליטני בדרום לבנון ב-1978, ולימים מפקד עוצבת הגליל, אוגדה 91, האחראית על גבול לבנון. "בשורה התחתונה, שירתתי כלוחם מהשורה או כמפקד בכל הגזרות הבוערות של צה"ל בעשרות השנים האחרונות", מסכם צוקר. לפני פרישתו מהשירות הצבאי מילא תפקיד מסוג אחר: נספח צה"ל בגרמניה בתחילת המילניום הנוכחי.
בתקופתו כנספח מיסד צוקר קשרים הדוקים בין צה"ל לצבא גרמניה, כולל משלחות קצינים שהגיעו משם להדרכות בישראל (עם כל המשקעים ההיסטוריים הכרוכים בכך: הוריו של צוקר נמלטו מפולין לרוסיה במלחמת העולם השנייה, וכך שרדו את השואה), וביקורים ביחידות הצה"ליות המובחרות ביותר.
הוא קיבל על פועלו עיטור מיוחד ונדיר משר ההגנה הגרמני. "רק על מגרש המסדרים, שבו קיבלתי את העיטור, מול כל המטה הכללי הגרמני, הבנתי את גודל המעמד והצטערתי שלא הזמנתי לטקס אפילו את השגריר הישראלי", מספר צוקר בחצי חיוך. לימים, כראש מנה"ר, הוא שב לנהל קשרים הדוקים עם גרמניה, הפעם בנושאי רכש, אבל עוד נגיע לזה.
ראש מנה"ר
בין שירותו בצה"ל לתפקידו הנוכחי (שאותו יסיים בפברואר 2017), ניהל צוקר פרויקט ביטחוני סודי למדי.
"תוך כדי ניהול פרויקט כראש יחידת סמך חטפתי שבץ. אושפזתי באיכילוב, איבדתי ראייה בעין אחת, שחזרה אלי, והמשכתי בתפקיד", הוא מספר. "לנהל פרויקט כל כך מסובך, שכולו מבוסס על קבלנים ישראלים עם סיווג ביטחוני גבוה - היה אתגר גדול. לשמחתי, הפרויקט התקדם על פי לוח הזמנים המתוכנן. ואז קיבלתי את ההצעה לעמוד בראש מנהל הרכש, והחלטתי לקחת על עצמי גם את האתגר הזה.
"כשהגעתי למינהל הרכש", ממשיך צוקר, "ביקשתי מאנשי האגף שיציגו לי גופי רכש דומים, כדי שאוכל ללמוד מהם. אמרו לי שאין דבר כזה. מנה"ר הוא גוף ייחודי. חיפשתי בכל זאת משהו דומה, וכך הגעתי לתעשייה האווירית, וראיתי כיצד הם מנהלים את הרכש העצום שלהם. חזרתי למשרד, וביקשתי מאנשי המחשבים של משרד הביטחון שיתכננו לי מערכת שתאפשר לי לדעת מה קורה בתהליכי הרכש המרכזיים בכל רגע נתון, כמו שידעתי מה קורה בכל רגע בגבול הצפון, כמפקד אוגדה 91. כיום, עם המערכת הזאת, אני יכול להיכנס לרזולוציה של כל חטיבת רכש, ולעקוב אחרי כל הזמנה.
"ככלל, חשוב להבין שרכש זה מקצוע מורכב, אבל בשום מקום לא מלמדים אותו. מי עובר היום קורס ברכש? התמחות ברכש? מי עבר תואר באוניברסיטה ששמו רכש? אין דבר כזה. לכן, אתה חייב ללמד את האנשים שמגיעים לארגון את המקצוע הזה מאפס. אתה צריך לגרום לארגון לעבוד לפי כללי משחק ונהלים מסוימים, גם בהיבטים האתיים והמוסריים וגם בהיבטים אחרים. אתה לא יכול סתם לקום בבוקר ולהיות איש רכש.
"איש הרכש תופס עוצמות בלתי רגילות מול התעשיות, שבהרבה מקרים חוששות להתלונן. אני דווקא מעודד את התעשיות להלין, על כל במה, אם יש סיבה. אני לא אומר את זה רק מן השפה אל החוץ, אלא מתכוון לכך. התעשיות הן הסנסור שלי, כי הן נלחמות על חייהן".
אז מה זה, בעצם, מינהל הרכש?
"מינהל הרכש הוא הגוף שבאמצעותו משרד הביטחון מוציא בכל שנה 10-9 מיליארד שקל על רכש חדש. ב-2014 הוצאנו אפילו 14 מיליארד שקל, בגלל ההוצאות המיוחדות של 'צוק איתן' והפרטת תעש.
"ככלל, אנחנו עוסקים בסדר גודל של 40-35 מיליארד שקל, כולל פרויקטים שרצים במשך שנים. כל שקל שנכנס למינהל הרכש יוצא לתעשייה. אני לא יכול להסב את התקציב לשום דבר שהוא לא התעשייה. הכל הופך לפקודות רכש. התקציב הוא של הצבא, שמעביר דרישה ומפרט טכני. הרבה מאוד בתי אב במדינת ישראל חיים מהתקציב הזה. אני מוצא את עצמי משמש כפה לתעשיות הישראליות, ונלחם כמו אריה על כך שרכש יתבצע בשקלים בישראל, ולא בכספי סיוע דולרי שבהם ניתן להשתמש בארצות הברית".
באחרונה נחתם הסכם סיוע ביטחוני חדש עם ארצות הברית, שיבטל באופן הדרגתי את האפשרות להמיר כרבע מתקציב הסיוע לשקלים, לצורך רכישות בישראל. עד כמה השינוי הזה יפגע בתעשיות הישראליות?
"מדובר ב-800 מיליון דולר בשנה, שאנחנו יכולים היום להסב לשקלים בהסכמת האמריקאים – ובתוך כמה שנים זלא נוכל עובדתית, כמות כסף לא קטנה לא תלך לתעשיות הישראליות. זה לא מחר בבוקר, אלא בעוד חמש-שש שנים, אבל זה משמעותי.
"זה עלול לפגוע בפריפריה - במקומות כמו שתולה, שדרות, ירוחם, ערד. אני מבקר שם ודואג ליישובים האלה, שתלויים במיוחד בתקציב הביטחון, והדבר היחיד שאני יכול לתת להם זה תשומת לב, יחס. כשמנכ"ל אלביט מערכות העביר חלק מהקו של אלאופ לחברת אלסק בשדרות, ליד רצועת עזה, מבחינתם זה אירוע כלכלי חשוב. כעת, אנחנו מנסים בכוח להוציא הזמנות לאלביט, שיבוצעו שם".
כלומר, השיקולים שלך ברכש ביטחוני הם גם חברתיים ולא רק כלכליים?
"השיקול שלי הוא בראש ובראשונה כלכלי, מתוך הנחה שאני חייב להביא את האיכות שצה"ל מבקש במחיר הכי טוב. אם נצטרך לשלם הרבה כסף כדי שמפעל לא ייסגר, בוודאי שלא נעשה את זה. אני מציף את הסוגיות הללו בכל הזדמנות, ומעלה את המשמעויות של סגירת מפעלים ישראליים.
"למעשה, אני בוחן כמה אפשר לתת מהכסף שלנו למפעלים הישראליים, בגבול ההיגיון הכלכלי. משרד הביטחון הוא הגוף הממשלתי היחיד שנותן עדיפות לפי חוק לחברות בפריפריה ובקווי העימות, בשיעור של 15 אחוז מהמחיר. עיני לא צרה בזה, אבל אנחנו מפסידים כך כסף ביודעין".
יש גם שיקול של שמירה על קווי ייצור בעלי חשיבות אסטרטגית? למשל, המקרה של מפעל התחמושת הקלה, או של הפגזים, שסגירתם לא תאפשר אספקה לצה"ל ללא תלות בסיוע חיצוני במקרי חירום.
"לצערי הרב, נושא המפעלים האסטרטגיים והקווים החיוניים אינו מרכזי, כי חסרים שקלים בתקציב הביטחון לעומת דולר סיוע, אז הנטייה היא להוציא הזמנות לארה"ב. כדי להחזיק מפעל אסטרטגי וקווים חיוניים אתה צריך לשלם. אתה צריך לגרום לכך שמהנדס לא יעזוב את תפקידו, לספק חומרי גלם לעת צרה, ועוד. המצב כיום הוא שאין כסף לשמר את הקווים החיוניים.
"לשימור יכולות ישראליות יש חשיבות רבה. ב'צוק איתן', למשל, חברות ומפעלים ישראליים יצאו מגדרם בשביל לסייע למערכת הביטחון מסביב לשעון. קיימתי כנס ספקים אחרי המלחמה, חילקתי תעודות הוקרה והודיתי לתעשיות על העבודה המדהימה שעשו. זה אפשרי רק עם מפעלים ישראליים".
במגה-פרויקט ישראלי כמו טנק המרכבה, שעולה הרבה מאוד שקלים, לא מתעורר הרצון להגיד: "בואו נסגור את הפרויקט, נקנה טנקים מעודפי הצבא האמריקאי, ונפנה בתקציב הרבה שקלים"?
"פרויקט המרכבה מחזיק סדר גודל של 200 תעשיות, קטנות וגדולות, בקדמת הטכנולוגיה. אם נפסיק את הפרויקט, רבות מהן ייסגרו. לתעשיות האלה יש תרומה גדולה ליצוא הביטחוני ולקידום הטכנולוגיה, גם בלי קשר למרכבה".
חלק מהייצור של נגמ"ש המרכבה, הנמ"ר, עבר לפני כמה שנים לארה"ב, כדי להשתמש בכספי הסיוע, והשמיים לא נפלו: התעשייה הישראלית לא התמוטטה בעקבות כך.
"תעשיות גדולות יודעות לעשות הסבה ולעבור לארה"ב, אז לא נפלו להן השמיים, אבל התעשיות הקטנות לא יודעות. פרויקט הנמ"ר עדיין מספק עבודה רבה לתעשיות בישראל, כי המערכות שלו מיוצרות כאן. הפלדה היא שמיוצרת בארצות הברית בעיקר".
עסקאות באוויר ובחלל
תא"ל (מיל') צוקר מכהן כראש מנה"ר כבר שש שנים. באחת העסקאות הגדולות שהוביל סוכם על רכש 30 מטוסי אימון מאקי-46, המכונים כיום בחיל האוויר "לביא", מתאגיד לאונרדו באיטליה. העסקה לוותה בתחרות עזה מול חברה בדרום קוריאה, בשיתוף לוקהיד מרטין האמריקאית.
"באופן כללי, חיל האוויר אוהב לעבוד עם מינהל הרכש, מעבר לעסקאות הענק שלו בארצות הברית דרך משלחת הרכש שם", אומר צוקר.
האם אתם מעורבים ברכש מטוס חדש לראש הממשלה?
"כן, במקרה הזה אנחנו עובדים בשביל לשכת ראש הממשלה כגוף הרכש. היתה תחרות לא פשוטה. היתה לנו בעיה קשה שהדורש (משרד רוה"מ) יבין בדיוק מה הוא רוצה - איזה סוג מטוס, איזה ציוד יהיה בו, איזו תצורה, אלו אמצעי מיגון.
"גם ברכש מטוסי כיבוי עסקנו לפני כמה שנים, ועכשיו מתבצע תהליך של העברת האחריות מחיל האוויר למשרד לביטחון הפנים, בהתאם להמלצה של המטה לביטחון לאומי".
לדברי צוקר, עסקת מטוס האימון הייתה מהמורכבות בתולדות משרד הביטחון: "יש 105 'קיטים' שונים של המטוס. ישבנו ימים ולילות על העלויות, כולל מימון מהבנקים וריביות, ובסוף הגענו לשישה חוזים במקביל, כולל רכש גומלין משמעותי של איטליה בישראל (למשל, מערכת ביון מוטסת ופרויקט כלל עם התעשייה האווירית)".
מה ההיקף הכולל של העסקאות הללו?
"בסביבות שלושה מיליארד דולר משני הצדדים, אולי אפילו יותר. המטוסים עצמם הגיעו בזמן, האחרון שבהם השנה. זה לא שלא היו עליות וירידות לאורך הדרך. באחד המשברים פגשתי את מנכ"ל לאונרדו עם לא מעט טענות וחששות מצידנו, ויצאנו מהפגישה מיודדים.
"לאונרדו (שנקראה בעבר פינמכניקה) היא חברה ענקית. אנחנו רואים באיטליה שותפה אסטרטגית של ישראל, והרצון בחיבור חזק הוא הדדי.
"האיטלקים מעוניינים למכור את המאקי כמטוס אימון גם לחיל האוויר של ארצות הברית, והעובדה שחיל האוויר הישראלי, שנחשב בין הטובים בעולם, קנה את המטוס הזה, והוא מרוצה מאוד ממנו, יכולה להשפיע על מערכת השיקולים האמריקאית. חיל האוויר כבר מתאמן עם הלביא, בעידן החמישי של מטוסי הקרב, והוא מרוצה ממערכת הצגים, מהשליטה, מהתנהלות הטייס, משני המנועים ומהמטוס בכלל".
עסקאות ענק בים
לא רק באוויר: הקדנציה של צוקר מתאפיינת בעסקאות ענק שמשנות גם את פני חיל הים הישראלי. החיל משלים את הצי שלו לשש צוללות, וירכוש אולי צוללות נוספות מגרמניה (ראו במדור חדשות – עמודים 82-87). בנוסף יצאה לדרך העסקה המכונה "מים כלכליים" - רכישה, גם כן מגרמניה, של ארבע ספינות שטח ענקיות בעלות דחי (משקל בים) של 2,000 טון, להגנה על המים הטריטוריאליים של ישראל, שבהם נמצאו בעשור האחרון מרבצי גז בעלי חשיבות אסטרטגית.
מה ההיקף של פרויקט "מים כלכליים"?
"אין עדיין מחיר, אבל מדובר במיליארדי שקלים. גם זו עסקה מורכבת. בתחילה, חיל הים הצביע על מספנה אחת שיודעת לייצר את הספינות שבהן הוא חפץ, בדרום קוריאה. באיזשהו שלב למדנו שיש עוד כמה מספנות בקוריאה, ובדרך הגיעו הצעות גם ממקומות כמו הודו וספרד. בתוך התהליך הפכה לרלוונטית גם המספנה הגרמנית שבונה לנו את הצוללות.
"כבר התכוננו לצאת עם מכרז בינלאומי, אבל בזכות מערכת יחסים בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לראש ממשלת גרמניה, אנגלה מרקל, שנתנה לנו כמענק שליש מהעלות, כ-130 מיליון יורו לכל ספינה, עזבנו את המכרז הבינלאומי והלכנו על המספנה הגרמנית.
"במקור רצינו לתפור עסקה בין ממשלות עם דרום קוריאה, שבמסגרתה הקוריאנים יקנו את מערכת 'כיפת ברזל', אבל לא הגענו לזה בכלל. אצל הקוריאנים יש הפרדה מוחלטת בין השלטון לבין התעשיות, בניגוד לגרמניה ולמה שהיה לנו עם איטליה, שם הממשלים עזרו לנו".
אתם מצליחים לממש רכש גומלין גרמני בישראל במסגרת עסקאות הספינות והצוללות?
"האחריות לרכש גומלין היא של הרשפ"ת (הרשות להשקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי), בראשות זיווה איגר. אני נותן לפרויקט את כל הגיבוי, כיוון שמדובר בתעשיות ישראליות. אנחנו מחויבים לכלול בכל חוזה נספח של רכש הגומלין. חברות גרמניות רבות מבצעות רכש גומלין בישראל, אבל המספנה עצמה אינה עומדת בחובות שלה. אנחנו לוחצים עליה לעשות זאת".
לעומת העסקאות הגדולות עם איטליה וגרמניה, איך הקשרים עם שתי ענקיות אירופיות נוספות – צרפת ובריטניה?
"העוגנים שלנו במינהל הרכש כיום הם גרמניה ואיטליה. הן השותפות המרכזיות, והקשר איתן ממש טוב".
המכרז הטכנולוגי בדרום
במקביל לעסקאות הענק בחו"ל פירסם מינהל הרכש בחודש ספטמבר מכרז טכנולוגי מרכזי, במסגרת ההכנות להעתקת בסיסי צה"ל מרכזיים של אגף התקשוב ואגף המודיעין ממרכז הארץ לאזור באר שבע. חברות ענק בינלאומיות נערכות להתמודד על המכרז בקואליציות עם חברות ישראליות.
עד כמה המכרז הזה באמת גדול? לקח המון שנים להוציא אותו לפועל, ועדיין לא ברור מה היקפו.
"הצלחנו לגרום לכך שהמכרז ירוכז במינהל הרכש, לאחר שקודם לכן המעבר לדרום התנהל כולו במינהלת מיוחדת במשרד הביטחון.
"חלק מהעיכוב קשור לכך שהראש הקודם של אגף התקשוב, אלוף עוזי מוסקוביץ, סבר שכל מרכיבי הפרויקט צריכים להיעשות בחוץ על ידי חברות זרות. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לשכנע שאין שום סיבה לא לעשות את זה בארץ, בגיבוי חברות אמריקאיות כקבלני משנה. לצורך העניין, חברה אמריקאית שיש לה חברה בת בישראל היא ישראלית לכל דבר. וכך, המכרז של קבלן תקשוב ראשי, על סך מאות מיליוני שקלים לתקופה ארוכה של כמה שנים, חייב להתבצע על ידי חברה ישראלית.
"קבלן התקשוב הראשי יצטרך להוציא לפועל כל מה שיחידת לוטם באגף התקשוב תכננה. הוא קבלן הביצוע. במסגרת הפרויקט צריך להעביר מערכות DRP במקומות כאלה ואחרים, ולצמצם אותן. מדובר בפרויקטים המכונים 'חמש תשיעיות', 'קריית התקשוב', 'קריית המודיעין', ובתוך זה אתה גם חושב על הענן של צה"ל, שזה פרויקט בפני עצמו ועוד לא הגענו אליו.
"אותן תכונות קונבנציונליות צריכות לדעת להשתלב בתוך הענן, ולצאת מהקונבנציונלי ולהיכנס לענן. זה חלק מעולם תוכן חדש. כלומר, אותו קבלן תקשוב ראשי מקבל מאיתנו מפרט טכני, וצריך להביא לאגף התקשוב את הפרויקט. הוא צריך למקם את השרתים, לתכנן חישובי אנרגיה, לדעת מי מדבר עם מי, לחבר את כל התעשיות יחד, בין אם זה רכיבים של סיסקו, או של ג'וניפר, ולדעת להעביר אותם למקומות חדשים בדרום".
בעצם מה שאתה קונה זה את הניהול? את כוח האדם?
"אני קונה את כוח האדם שאמור לבנות את הטכנולוגיה של התקשוב. הקבלן הראשי אמור לקחת קבלני משנה שיעבדו עבורו".
כמה זמן המעבר לדרום ייקח?
"אני מעריך שכ-8-10 שנים. בעוד 4-3 שנים תהיה מוכנה קריית התקשוב, ואחרי עוד כך וכך שנים גם קריית המודיעין. מכרז בניית קריית התקשוב מנוהל על ידי מינהלת המעבר דרומה. אחרי שהפצנו את מכרז קבלן התקשוב הראשי, לא מזמן, חברות מתאחדות, עושות קואליציות, ויכולות לשאול שאלות הבהרה.
"עשויות להיות להן אלפי שאלות. נעביר את התשובות דרך היועץ המשפטי, לכולם, בלי לקפח, כדי שאף אחד לא יחשוב שאני מקל על חברה אחת ומחמיר עם אחרת. אחרי שכולם יבינו הכל יוגשו הצעות מחיר ונבחר את הזוכה. אני מעריך שזה לא יהיה לפני מאי בשנה הבאה".
מה לגבי המכרז של הענן המרכזי למערכות המידע של צה"ל, שמדברים עליו דשנים? למה הוא לא יוצא לפועל?
"זה עדיין בחשיבה בצבא. בלי מפרט טכני ובלי תקציב, משרד הביטחון אינו יוצא לדרך".
