אילו גולדה הייתה טנקיסטית
הסערה האחרונה בנוגע לשילוב נשים בחיל השריון, נוגעת בסוגיות ליבה בחברה הישראלית בכלל ובצה"ל בפרט
רונן איציק
| 23/11/2016
צילום: AP
נסו לדמיין שב-4 לאוקטובר 1973, יום ה', שעה שרא"ל דוד (דדו) אלעזר מבקש לגייס מילואים, הייתה יושבת בכיסא ראש הממשלה טנקיסטית לשעבר, האם היינו יכולים להימנע מהפיאסקו של ימי הלחימה הראשונים ביום הכיפורים ההוא, שגבו מאתנו אלפי הרוגים? מהרגע המביך שבו גולדה "זרמה" עם דיין מפני שחששה להצטייר כטיפשה בפני הגנרל האגדי והמעוטר?
שאלה דמיונית, אך מאוד אקטואלית, בעת הזו, שעה שהרוחות סוערות סביב האפשרות שאולי יפתחו את חיל השריון לנשים. ומדוע הרוחות סוערות? יש שרוכבים על העניין פוליטית, יש כאלו ואחרים שכל עניין מגדרי הופך אצלם לסדין אדום, ויש את הסוגיה הפרקטית-מקצועית, שבה נדרש לשאול האם הדבר בר ביצוע, והאם נכון לבצע.
ראשית, חשוב להזכיר. בלילה האחרון, בו עם ישראל ישן שנת ישרים, מאות בנות הגנו על גבולותיה של מדינת ישראל: מעמדת התצפית, מחדר השליטה, מהמארב, ומהסיור. נשים לוחמות יש בצה"ל כבר שנים, וגדודים מעורבים יש בצה"ל גם כן, ויותר מאחד או שניים. החשש מפני שילוב הוא חשש מופרך, שכן שילוב בתפקידים קרביים יש לנו, והוא עובד.
שנית, חשוב להבין שהסוגיה הזו נדרשת להיבחן בפריזמה הנכונה, והיא איננה הפריזמה הצבאית גרידא, שכן צה"ל הוא צבא העם, והוא אולי הצבא החברתי ביותר שיש היום בעולם המערבי, שעה שכמעט כל הצבאות הפכו למקצועיים. הפריזמה הנדרשת כאן היא הממשק צבא וחברה.
צה"ל הוקם ביסודו כמנגנון נורמטיבי-תרבותי שתכליתו הגנה על ביטחון המדינה תוך הטמעת ערכים בקרב הנוער, בתהליך חיברות, שבן-גוריון ראה בו מעין "כור היתוך". מכאן שהמקום אליו החברה שואפת חייב לעבור דרך צה"ל, מה גם שמדובר בארגון המצוי כל כך חזק באתוס שלנו, ולשירות בו יש השלכות אולי על כל חיינו כאן כאזרחים.
בהינתן שבחברה הישראלית ישנה מגמה של שילוב נשים בתפקידי מפתח, הרי שהדבר חייב לבוא לידי ביטוי בצה"ל, ולא בתפקידי "משנה", אלא גם בליבה המבצעית. אולם בעיה, איך נשים יגיעו לליבה המבצעית בצבא שבו מתפתחים מלמטה? זה יכול להתרחש רק בדרך אחת- שנשים יגויסו למערכים הלוחמים בליבת העשייה, וכזכור השריון נמצא שם.
חלק מהטוענים נגד התהליך חוששים מהמתח המיני, אולם בהינתן שיש כבר לא מעט יחידות בהן נשים משרתות לצד גברים, הרי שמדובר בעניין פתיר, וזאת מבלי לדבר על כך שצריך לתת לחבר'ה הללו קצת יותר קרדיט. אחרים טוענים כנגד המגבלות הפיזיות – גם כאן לא ברור מה הטענה, שהרי הצבת רף סטנדרטים לגיוס, ומיון קפדני יצמצם את ההגעה של מי שאינו מתאים.
סוגיה נוספת שעולה מידי פעם בהקשר הזה היא החשש מפני נפילה בשבי- זוהי שאלה לא רלוונטית, שהרי בהינתן שמאות חיילות משרתות לאורך הגבולות יום יום, אזי בעצם החברה וצה"ל מוכנים לשלם את מחיר הסיכון הזה.
עוד סוגייה שחשוב לדון בה היא מצבו של חיל השריון – המוטיבציה לשרת בו ממזמן כבר לא "בעננים", וייתכן ודווקא שילוב נשים ישנה את המצב, ובאופן עקיף את איכות המשרתים בחייל, שכבר מזה זמן הפך לטכנולוגי ומתקדם.
כאשר בוחנים את הסוגיה תחת פריזמת "צבא-חברה" מבינים, שאין ברירה, אם זה הרצון וקיימת יכולת, צה"ל נדרש לבצע את התרגולת. ואם צה"ל יכנס למגננה, ברור הרי שהוא יתקל בבג"ץ ובאליס מילר הבאה.
מי מאתנו, הגברים, לא מכיר נשים שמסוגלות להתמודד עם אתגרים גדולים? איך בכלל אנחנו יכולים להרשות לעצמנו למנוע מנשים את הצ'אנס להגיע לליבת העשייה הביטחונית? ולמה נדמה שחלק מהמשיבים לשאלה הזו מצויים במצוקה או חשש אמיתי, ולאו דווקא ממה שיתרחש בשדה הקרב העכשווי?
אז מה באמת הבעיה? אולי אביגדור קהלני, חבר טוב ומפקד מוערך חושש ומאמין, שלו גולדה הייתה טנקיסטית את גבורתו בשדה הקרב הוא לא היה צריך להפגין.
הכותב הינו אלוף-משנה במילואים, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום דוקטורנט העוסק במחקר על צבא וחברה
הסערה האחרונה בנוגע לשילוב נשים בחיל השריון, נוגעת בסוגיות ליבה בחברה הישראלית בכלל ובצה"ל בפרט
נסו לדמיין שב-4 לאוקטובר 1973, יום ה', שעה שרא"ל דוד (דדו) אלעזר מבקש לגייס מילואים, הייתה יושבת בכיסא ראש הממשלה טנקיסטית לשעבר, האם היינו יכולים להימנע מהפיאסקו של ימי הלחימה הראשונים ביום הכיפורים ההוא, שגבו מאתנו אלפי הרוגים? מהרגע המביך שבו גולדה "זרמה" עם דיין מפני שחששה להצטייר כטיפשה בפני הגנרל האגדי והמעוטר?
שאלה דמיונית, אך מאוד אקטואלית, בעת הזו, שעה שהרוחות סוערות סביב האפשרות שאולי יפתחו את חיל השריון לנשים. ומדוע הרוחות סוערות? יש שרוכבים על העניין פוליטית, יש כאלו ואחרים שכל עניין מגדרי הופך אצלם לסדין אדום, ויש את הסוגיה הפרקטית-מקצועית, שבה נדרש לשאול האם הדבר בר ביצוע, והאם נכון לבצע.
ראשית, חשוב להזכיר. בלילה האחרון, בו עם ישראל ישן שנת ישרים, מאות בנות הגנו על גבולותיה של מדינת ישראל: מעמדת התצפית, מחדר השליטה, מהמארב, ומהסיור. נשים לוחמות יש בצה"ל כבר שנים, וגדודים מעורבים יש בצה"ל גם כן, ויותר מאחד או שניים. החשש מפני שילוב הוא חשש מופרך, שכן שילוב בתפקידים קרביים יש לנו, והוא עובד.
שנית, חשוב להבין שהסוגיה הזו נדרשת להיבחן בפריזמה הנכונה, והיא איננה הפריזמה הצבאית גרידא, שכן צה"ל הוא צבא העם, והוא אולי הצבא החברתי ביותר שיש היום בעולם המערבי, שעה שכמעט כל הצבאות הפכו למקצועיים. הפריזמה הנדרשת כאן היא הממשק צבא וחברה.
צה"ל הוקם ביסודו כמנגנון נורמטיבי-תרבותי שתכליתו הגנה על ביטחון המדינה תוך הטמעת ערכים בקרב הנוער, בתהליך חיברות, שבן-גוריון ראה בו מעין "כור היתוך". מכאן שהמקום אליו החברה שואפת חייב לעבור דרך צה"ל, מה גם שמדובר בארגון המצוי כל כך חזק באתוס שלנו, ולשירות בו יש השלכות אולי על כל חיינו כאן כאזרחים.
בהינתן שבחברה הישראלית ישנה מגמה של שילוב נשים בתפקידי מפתח, הרי שהדבר חייב לבוא לידי ביטוי בצה"ל, ולא בתפקידי "משנה", אלא גם בליבה המבצעית. אולם בעיה, איך נשים יגיעו לליבה המבצעית בצבא שבו מתפתחים מלמטה? זה יכול להתרחש רק בדרך אחת- שנשים יגויסו למערכים הלוחמים בליבת העשייה, וכזכור השריון נמצא שם.
חלק מהטוענים נגד התהליך חוששים מהמתח המיני, אולם בהינתן שיש כבר לא מעט יחידות בהן נשים משרתות לצד גברים, הרי שמדובר בעניין פתיר, וזאת מבלי לדבר על כך שצריך לתת לחבר'ה הללו קצת יותר קרדיט. אחרים טוענים כנגד המגבלות הפיזיות – גם כאן לא ברור מה הטענה, שהרי הצבת רף סטנדרטים לגיוס, ומיון קפדני יצמצם את ההגעה של מי שאינו מתאים.
סוגיה נוספת שעולה מידי פעם בהקשר הזה היא החשש מפני נפילה בשבי- זוהי שאלה לא רלוונטית, שהרי בהינתן שמאות חיילות משרתות לאורך הגבולות יום יום, אזי בעצם החברה וצה"ל מוכנים לשלם את מחיר הסיכון הזה.
עוד סוגייה שחשוב לדון בה היא מצבו של חיל השריון – המוטיבציה לשרת בו ממזמן כבר לא "בעננים", וייתכן ודווקא שילוב נשים ישנה את המצב, ובאופן עקיף את איכות המשרתים בחייל, שכבר מזה זמן הפך לטכנולוגי ומתקדם.
כאשר בוחנים את הסוגיה תחת פריזמת "צבא-חברה" מבינים, שאין ברירה, אם זה הרצון וקיימת יכולת, צה"ל נדרש לבצע את התרגולת. ואם צה"ל יכנס למגננה, ברור הרי שהוא יתקל בבג"ץ ובאליס מילר הבאה.
מי מאתנו, הגברים, לא מכיר נשים שמסוגלות להתמודד עם אתגרים גדולים? איך בכלל אנחנו יכולים להרשות לעצמנו למנוע מנשים את הצ'אנס להגיע לליבת העשייה הביטחונית? ולמה נדמה שחלק מהמשיבים לשאלה הזו מצויים במצוקה או חשש אמיתי, ולאו דווקא ממה שיתרחש בשדה הקרב העכשווי?
אז מה באמת הבעיה? אולי אביגדור קהלני, חבר טוב ומפקד מוערך חושש ומאמין, שלו גולדה הייתה טנקיסטית את גבורתו בשדה הקרב הוא לא היה צריך להפגין.
הכותב הינו אלוף-משנה במילואים, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום דוקטורנט העוסק במחקר על צבא וחברה
