כשהדוב הרוסי מתעורר
"שובה של המלחמה הקרה", לא פחות ולא יותר, כך יש המתארים את המצב המתהווה בתקופה האחרונה, עת נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מתגרה במערב על-רקע העימות באוקראינה ומעורבותה של רוסיה במלחמה אשר בסוריה. רבים תוהים מהן כוונותיו של פוטין, שמכהן קדנציה שלישית בתפקיד הנשיא, לא הרבה זמן אחרי התפוררותה של ברית המועצות לפני שני עשורים
רונן איציק
| 01/11/2016
האם מעצמות-העל בדרך להתנגשות?
אין-ספק שמדובר בסוגיה המעצבת מחדש את חלוקת העוצמה על המשאב המשמעותי ביותר, השליטה הגלובלית. מאז שנות ה-90 נדמה היה שרוסיה ירדה ממעמד "מעצמת על", וארצות-הברית של אמריקה נותרה "בודדה בכיפה". כך, ללא קושי רב נהגה ארצות-הברית להוביל את העימותים שחיזקו את האינטרסים שלה, הן במקרה קוסובו, הן במקרה אפגניסטן, ו-2 המלחמות בעירק. נדמה היה שאין מי שיעצור את "השוטר העולמי".
ואולם לפני כמעט 3 שנים, שעה שנשיא סוריה הפעיל נשק בלתי-קונבנציונלי כנגד מתנגדיו, היה זה דווקא הנשיא האמריקאי, אובמה, שהצהיר על אי-רצונו להיות "שוטר עולמי", כך נמנע מלממש איום מול הסורי בהסתמך על הסולם אותו סיפקו לו הרוסים בכדי לרדת מה"עץ". נדמה שמאז אותו אירוע רוסיה חזרה לנהל את העניינים, ולהכתיב את הקצב, לכל הפחות במזרח התיכון.
פוטין שניהל את ענייני רוסיה ב-15 השנים האחרונות (קדנציה אחת כראש ממשלה ש"משך בחוטים"), הפעיל לא מעט בתקופה הזו את צבאו: כנגד הצ'צ'נים, כנגד טרור, כנגד גאורגיה, כנגד אוקראינה, ולאחרונה מפעיל את חיל האוויר שלו ביתר שאת בסוריה (על מתקפות הסייבר אין עדויות אך גם הן מיוחסות לרוסים). המערב מתבונן בפועלותיו של פוטין ונזהר מאוד שלא להתעמת עמו – דקלרטיבית "אמריקה מודאגת", אך בשטח קשה לזהות שמישהו שוקל להרים "שריר" מול הצאר המודרני.
כך, למעשה, פוטין עושה ככל העולה ברצונו, לעיתים בעורמה, אך בעקביות ובנחישות- רוסיה החזירה לעצמה את הגישה לים השחור, את היכולת להניע צי לים התיכון, תוך שימור האינטרסים האזוריים שלה בלטקיה ובטרטוס אשר בסוריה. באופן זה היא שותפה בכירה במלחמת האזרחים העקובה מדם, שם כבר ממזמן אין חולק על כך שמתבצעים פשעים נגד האנושות, בעוד ז'נבה לא עונה.
בשבועות האחרונים התנהלותו של הנשיא הרוסי עלתה מדרגה שעה שהוא השתמש ברטוריקה מאיימת אל מול המערב, וזה, כאמור משקלל את צעדיו להמשך. כל עוד המערב מגיב בעדינות ניראה שפוטין ימשיך בפעולותיו וברטוריקה, כאחד שלמעשה מצא שלל רב. סביר להניח שאין לו כוונה להיכנס לעימות עם אמריקה, בטח שעה שכלכלת רוסיה מצויה בשפל, אולם ההיסטוריה מלמדת שהרוסים אינם חוששים בעימות כל עוד הדבר משרת את האסטרטגיה שלהם.
רוסיה עשירה בשטח ובמשאבי טבע, אך ענייה מאוד ברמת החיים שלה, זאת למעט המרכזים התרבותיים במוסקבה ובסנט-פטרבורג, שתמיד היו משגשגות. אין ספק שבהנתן נסיגה אמריקאית מתפקיד מעצמת העל היחידה מהווה הזדמנות לפוטין למצב מחדש את מעמדה של רוסיה בעולם, והוא פועל ביתר שאת.
למדנו מההיסטוריה שגם כאשר לא מתכוונים באמת למלחמה, כזו עלולה לפרוץ כתוצאה ממיס-קלקולציות למיניהן, ובדגש על משבר שמתפתח במהירות ובשלב מסוים מאבדים שליטה. ההתנהלות האמריקאית בשנים האחרונות בהחלט נותנות סיבה טובה להאמין שהם אלו שימצמצו ראשונים, ורק התחושה הזו מספיקה על-מנת לא להרתיע פעולות עתידיות מצד פוטין.
ברור שעימות צבאי קשה יותר כלכלית לרוסיה, אולם הנעלם החשוב במשוואה אינו דווקא המאזן הכלכלי, כי אם המאזן האנושי והתרבותי, וגם כאן למדנו בעבר שכשה"דב הרוסי מתעורר", הוא עשוי להוות אתגר משמעותי.
העם הרוסי הוכיח לאורך ההיסטוריה יכולת עמידה מרשימה מול צבאות חזקים, תוך יכולת הגעה להכרעה והשבת המצב לקדמותו. הדוגמה הבולטת ביותר היא מלחמת העולם השנייה, בה רוסיה בניגוד גמור לארצות-הברית הייתה תחת מלחמה טוטאלית: חזית ועורף תחת אש, תעשייה מגויסת ומלחמה קשה שגבתה מעל 20 מיליון הרוגים. גם אז, כשהדוב הרוסי התעורר נוכח הפלישה הנאצית במבצע "ברברוסה", הוא ספג אבדות קשות אך הצליח להשתקם ולהרים את עצמו תוך כדי מלחמה, לבנות מעל 150 דיביזיות, ולצאת למתקפת נגד שהסתיימה בברלין.
כאשר חודרים לליבה התרבותית של רוסיה, מבינים שתודעתית הם רואים את אמריקה כנמר של נייר, ובהינתן אתגר הם לא יהיו אלו שימצמצו. מדובר באוכלוסייה שיודעת לחיות היטב במצבי משבר ומחסור, ואינה חוששת להתעמת – מה גם שלרבים שם אין כל כך מה להפסיד. דינמיקה זו נותנת למנהיג ביטחון רב בהחלטותיו, והוא כפי הנראה מממש את הקרדיט הזה לא רע.
במערב מבינים היטב את מאזן הסיכונים, ולכן סביר להניח שהתגובה להתגרויות של פוטין תישאר ברמה הדקלרטיבית – ככה זה כשמנהיג המערב מוותר על הבכורה. בדרך זו פוטין ממשיך לנצח "משחקוני פוקר" מבלי לחשוף את הקלפים, ותוך הבנה שהמערב נזהר מאוד מלהקים איום ממשי שיצבע כמה קווים אדומים סביבו.
יתרה מכך, נוכח הצמצומים העמוקים שבוצע בצבאות המערב ובדגש על המערכים היבשתיים, יש להם סיבה טובה לחשוש, וכנראה שהדבר מובן היטב. אף אחד לא רוצה להיות זה שיעיר את ה"דב הרוסי" משנתו, אך נדמה שהוא כבר התעורר, והוא מראה סימני רעב ברורים.
הכותב הינו מפקד חטיבה משוריינת לשעבר, כיום דוקטורנט במדעי-המדינה באונ' חיפה
"שובה של המלחמה הקרה", לא פחות ולא יותר, כך יש המתארים את המצב המתהווה בתקופה האחרונה, עת נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מתגרה במערב על-רקע העימות באוקראינה ומעורבותה של רוסיה במלחמה אשר בסוריה. רבים תוהים מהן כוונותיו של פוטין, שמכהן קדנציה שלישית בתפקיד הנשיא, לא הרבה זמן אחרי התפוררותה של ברית המועצות לפני שני עשורים
האם מעצמות-העל בדרך להתנגשות?
אין-ספק שמדובר בסוגיה המעצבת מחדש את חלוקת העוצמה על המשאב המשמעותי ביותר, השליטה הגלובלית. מאז שנות ה-90 נדמה היה שרוסיה ירדה ממעמד "מעצמת על", וארצות-הברית של אמריקה נותרה "בודדה בכיפה". כך, ללא קושי רב נהגה ארצות-הברית להוביל את העימותים שחיזקו את האינטרסים שלה, הן במקרה קוסובו, הן במקרה אפגניסטן, ו-2 המלחמות בעירק. נדמה היה שאין מי שיעצור את "השוטר העולמי".
ואולם לפני כמעט 3 שנים, שעה שנשיא סוריה הפעיל נשק בלתי-קונבנציונלי כנגד מתנגדיו, היה זה דווקא הנשיא האמריקאי, אובמה, שהצהיר על אי-רצונו להיות "שוטר עולמי", כך נמנע מלממש איום מול הסורי בהסתמך על הסולם אותו סיפקו לו הרוסים בכדי לרדת מה"עץ". נדמה שמאז אותו אירוע רוסיה חזרה לנהל את העניינים, ולהכתיב את הקצב, לכל הפחות במזרח התיכון.
פוטין שניהל את ענייני רוסיה ב-15 השנים האחרונות (קדנציה אחת כראש ממשלה ש"משך בחוטים"), הפעיל לא מעט בתקופה הזו את צבאו: כנגד הצ'צ'נים, כנגד טרור, כנגד גאורגיה, כנגד אוקראינה, ולאחרונה מפעיל את חיל האוויר שלו ביתר שאת בסוריה (על מתקפות הסייבר אין עדויות אך גם הן מיוחסות לרוסים). המערב מתבונן בפועלותיו של פוטין ונזהר מאוד שלא להתעמת עמו – דקלרטיבית "אמריקה מודאגת", אך בשטח קשה לזהות שמישהו שוקל להרים "שריר" מול הצאר המודרני.
כך, למעשה, פוטין עושה ככל העולה ברצונו, לעיתים בעורמה, אך בעקביות ובנחישות- רוסיה החזירה לעצמה את הגישה לים השחור, את היכולת להניע צי לים התיכון, תוך שימור האינטרסים האזוריים שלה בלטקיה ובטרטוס אשר בסוריה. באופן זה היא שותפה בכירה במלחמת האזרחים העקובה מדם, שם כבר ממזמן אין חולק על כך שמתבצעים פשעים נגד האנושות, בעוד ז'נבה לא עונה.
בשבועות האחרונים התנהלותו של הנשיא הרוסי עלתה מדרגה שעה שהוא השתמש ברטוריקה מאיימת אל מול המערב, וזה, כאמור משקלל את צעדיו להמשך. כל עוד המערב מגיב בעדינות ניראה שפוטין ימשיך בפעולותיו וברטוריקה, כאחד שלמעשה מצא שלל רב. סביר להניח שאין לו כוונה להיכנס לעימות עם אמריקה, בטח שעה שכלכלת רוסיה מצויה בשפל, אולם ההיסטוריה מלמדת שהרוסים אינם חוששים בעימות כל עוד הדבר משרת את האסטרטגיה שלהם.
רוסיה עשירה בשטח ובמשאבי טבע, אך ענייה מאוד ברמת החיים שלה, זאת למעט המרכזים התרבותיים במוסקבה ובסנט-פטרבורג, שתמיד היו משגשגות. אין ספק שבהנתן נסיגה אמריקאית מתפקיד מעצמת העל היחידה מהווה הזדמנות לפוטין למצב מחדש את מעמדה של רוסיה בעולם, והוא פועל ביתר שאת.
למדנו מההיסטוריה שגם כאשר לא מתכוונים באמת למלחמה, כזו עלולה לפרוץ כתוצאה ממיס-קלקולציות למיניהן, ובדגש על משבר שמתפתח במהירות ובשלב מסוים מאבדים שליטה. ההתנהלות האמריקאית בשנים האחרונות בהחלט נותנות סיבה טובה להאמין שהם אלו שימצמצו ראשונים, ורק התחושה הזו מספיקה על-מנת לא להרתיע פעולות עתידיות מצד פוטין.
ברור שעימות צבאי קשה יותר כלכלית לרוסיה, אולם הנעלם החשוב במשוואה אינו דווקא המאזן הכלכלי, כי אם המאזן האנושי והתרבותי, וגם כאן למדנו בעבר שכשה"דב הרוסי מתעורר", הוא עשוי להוות אתגר משמעותי.
העם הרוסי הוכיח לאורך ההיסטוריה יכולת עמידה מרשימה מול צבאות חזקים, תוך יכולת הגעה להכרעה והשבת המצב לקדמותו. הדוגמה הבולטת ביותר היא מלחמת העולם השנייה, בה רוסיה בניגוד גמור לארצות-הברית הייתה תחת מלחמה טוטאלית: חזית ועורף תחת אש, תעשייה מגויסת ומלחמה קשה שגבתה מעל 20 מיליון הרוגים. גם אז, כשהדוב הרוסי התעורר נוכח הפלישה הנאצית במבצע "ברברוסה", הוא ספג אבדות קשות אך הצליח להשתקם ולהרים את עצמו תוך כדי מלחמה, לבנות מעל 150 דיביזיות, ולצאת למתקפת נגד שהסתיימה בברלין.
כאשר חודרים לליבה התרבותית של רוסיה, מבינים שתודעתית הם רואים את אמריקה כנמר של נייר, ובהינתן אתגר הם לא יהיו אלו שימצמצו. מדובר באוכלוסייה שיודעת לחיות היטב במצבי משבר ומחסור, ואינה חוששת להתעמת – מה גם שלרבים שם אין כל כך מה להפסיד. דינמיקה זו נותנת למנהיג ביטחון רב בהחלטותיו, והוא כפי הנראה מממש את הקרדיט הזה לא רע.
במערב מבינים היטב את מאזן הסיכונים, ולכן סביר להניח שהתגובה להתגרויות של פוטין תישאר ברמה הדקלרטיבית – ככה זה כשמנהיג המערב מוותר על הבכורה. בדרך זו פוטין ממשיך לנצח "משחקוני פוקר" מבלי לחשוף את הקלפים, ותוך הבנה שהמערב נזהר מאוד מלהקים איום ממשי שיצבע כמה קווים אדומים סביבו.
יתרה מכך, נוכח הצמצומים העמוקים שבוצע בצבאות המערב ובדגש על המערכים היבשתיים, יש להם סיבה טובה לחשוש, וכנראה שהדבר מובן היטב. אף אחד לא רוצה להיות זה שיעיר את ה"דב הרוסי" משנתו, אך נדמה שהוא כבר התעורר, והוא מראה סימני רעב ברורים.
הכותב הינו מפקד חטיבה משוריינת לשעבר, כיום דוקטורנט במדעי-המדינה באונ' חיפה
