שבויים ישראלים במלחמת העצמאות

סוגיית שבויים ונעדרים של חיילי צה"ל בשבי אויב מלווה את השלטון והחברה בארץ עוד לפני קום המדינה. ד"ר אפרים לפיד מארח במדורו השבועי את עדי פריימרק, מומחית מאוניברסיטת בר-אילן שחקרה את הנושא

שבויים ישראלים במלחמת העצמאות

צילום: הארכיון הציוני המרכזי

 

 

 

 

 

 

זמן רב טרם פרוץ מלחמת העצמאות התמודדה הנהגת הישוב עם הסיכון של נפילה בשבי. נציגי הסוכנות היהודית בג'נבה ניהלו שיחות עם ארגון הצלב האדום עוד בחודש ינואר 1948 וב-21.3.1948 חתמו א.קפלן, א.דובקין  ומ.שפירא על  נכונות הסוכנות לכבד את אמנת ג'נבה 1929 העוסקת בשבויי מלחמה וביחס ולפצועים ולחולים. כפועל יוצא, באפריל 1948 הקים הצלב האדום נציגות בא"י שמקום מושבה היה בירושלים ולה נספחו שלוש נציגויות מחוזיות בחיפה, בשכם ובת"א. במהלך המלחמה, החל מההפוגה הראשונה (11.6.1948- 9.7.1948), נעזרה ישראל באו"ם באמצעות מנגנון הקישור לאו"ם שהיה באגף המטה (אג"ם) במטכ"ל החדש של צה"ל ובראשו עמד סא"ל ברוך קומרוב.

התפיסה הישראלית את נושא השבי  כמטרה אסטרטגית קרמה עור וגידים כבר אז. ישראל דרשה להביא להחלפה כוללת של השבויים והנעדרים בין הצדדים, בעוד הגורמים הערביים שאפו להחלפת שבויים בודדים בהתאם לחשיבותם. המצרים והירדנים שאפו להחליף שבויים רק אם הם או קרוביהם היו מכובדים בקהילתם, בעוד ישראל ראתה  מחוייבות לכל חייליה באותה מידה. כבר אז, מדד הרגישות הישראלית בסוגיה לא היה סוד לאויביה.

מלחמת העצמאות ייחודית בניתוח מצב השבויים במלחמות ישראל בשני היבטים : מחד, זוהי המלחמה בה היה מספר השבויים הגבוה ביותר: 885 - 1013 (עפ"י מקורות שונים ובהתאם להגדרות שונות של המונח "שבוי") ומאידך, זוהי המלחמה היחידה בה נפלו בשבי אזרחים רבים: לידי המצרים נפלו שבויי ניצנה ואחרים. מספרם לא הגיע לסדר הגודל בירדן. לידי ירדן בלבד נפלו כ-800 שבויים מהרובע היהודי בירושלים, ממפעלי תחנת הכוח בנהריים וחברת האשלג בסדום (ים המלח), מגוש עציון ואחרים. הירדנים נהגו בשבויים האזרחים כשבויי מלחמה לכל דבר, בעוד המצרים לא תמיד העניקו להם מעמד (סטטוס) זה. מרבית השבויים הישראלים נפלו בידי ירדן ומצרים, אולם מספר חיילים ואזרחים נפלו גם בידי סוריה ולבנון.

בדרכם למחנות השבי, לעבסייה במצריים ולמפרק בירדן, ריחפה על השבויים סכנת חיים, כיוון שהוצגו לראווה לאוכלוסייה המקומית. סכנה לחיי השבויים עמדה לכל אורך שהותם בכלא מפרק בירדן, בעוד בעבסייה הסכנות ארבו לשבויים מבפנים בשל האופן בו התייחס אליהם צוות המחנה עד לבריחתו של ג'ורג' שלי ועדותו במשרדי הצלב האדום בג'נבה. רגישות גבוהה היתה לנשים שנפלו בשבי. במצרים ובירדן נכלאו הנשים בנפרד משאר השבויים, ובשל כך היו חשופות יותר ללחצים ולסכנת אונס.

לצורך שחרור השבויים נעזרה ישראל בצלב האדום ובאו"ם, אולם גופים אלה לא שמשו מתווכים הוגנים בין הצדדים ושמרו על זכויות השבויים כפי שמתחייב מאמנת ג'נבה, אלא פעלו לא אחת לטובת סדר היום הפוליטי שלהם. לאור זאת, ישראל קיימה מגעים ישירים עם המדינות הנוגעות בדבר ועפ"י רוב בדרכים אלה הושגו פריצות דרך. הקשרים האישיים שנרקמו בין הנושאים ונותנים והאמון שנבנה ביניהם הטיב את שיתוף הפעולה ומימוש המטרות עליהן עמלו, ביניהן: חילופי שבויים, איתור נעדרים והשבת גופות חללים. ממצרים הוחזרו 30 השבויים הפצועים והנכים ב-7.3.1949 ולמחרת הוחזרו שאר השבויים. מירדן הושבו השבויים בחמש קבוצות החל מ- 3.2.1949 ועד 3.3.1949. מלבנון הושבו תחילה ארבעה אזרחים ולבסוף הושבו אנשי הפלמ"ח ב-24.3.1949. סוריה היתה המדינה האחרונה למימוש חילופי שבויים - לוחמי פלמ"ח ואזרחים, כמו גם יהודים סורים. רוב השבויים הוחזרו עד 21.7.1949 ובשאר המשיכה לטפל ועדת שביתת-הנשק, יחידת הקשר לצלב האדום עד פרוקה ומשרד עו"ד של ד"ר גורלי ושות'. ועדות שביתת הנשק, שהוקמו בעקבות הסכמים לסיום המלחמה, היו ארגון ביצועי שוטף בשלושת הפיקודים : צפון (עם סוריה ולבנון), מרכז (עם ירדן) ודרום (עם מצרים).

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם