חשופה בלב ים

עקב אכילס של כל נושאת מטוסים הוא הפגיעות שלה. היא שוקלת 100,000 טונות, נושאת 80-60 מטוסים, וקשה להסתיר אותה ולהגן עליה. אז איך בכל זאת שומרים עליה מפני תקיפות בשדה הקרב הימי? 

חשופה בלב ים

צילום: Bigstock

מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת מהוות נושאות מטוסים את עמוד השדרה של הצבא האמריקאי לצורך הקרנת עוצמה בעולם. ארה"ב מחזיקה כיום ב-11 נושאות מטוסים, ועוד אחת בדרך להצטרף לצי עד 2020. המטרה היא להחזיק ארבע נושאות בפעילות רציפה - שתיים שמשויכות לפיקוד הפסיפי ושתיים לפיקוד האטלנטי. 

דוקטרינת ההפעלה של נושאות המטוסים התבססה על כמה מרכיבים עיקריים: בסיס לוגיסטי ושדה תעופה בים; כוח מודיעיני קדמי לאיתור צי אויב; כוח תקיפה קדמי ומהיר, שמדמה את פעולת הפרשים על הקרקע; ספינה ראשית, שמסוגלת להביס כל ספינה אחרת בזירה הימית; כוח תקיפה גרעיני מרתיע; כלי להשגת יעדים גיאו-פוליטיים.

עקב אכילס של כל נושאת מטוסים הוא הפגיעות שלה. נושאת מטוסים שוקלת 100,000 טונות, נושאת 80-60 מטוסים, וקשה להסתיר אותה או להגן עליה. בבסיס דוקטרינת ההפעלה של נושאות המטוסים עמדה ההנחה ששדה הקרב הימי מאפשר להן לפעול בחשאיות יחסית. ההגנה עליהן הסתמכה בעיקר על כוח אווירי ימי, שישמיד כל איום ברדיוס 75 מייל.

 אבל שדה הקרב בזירה הימית השתנה. לוויינים, מל"טים, מטוסי משימה, מכ"מים ארוכי טווח ואמצעים אופטיים הפכו נחלתם של מדינות רבות, ונושאת המטוסים איבדה את החשאיות היחסית שלה. האויב יודע בכל רגע נתון איפה היא, ואם יודעים איפה היא - היא פגיעה.

גורם נוסף שנכנס לשדה הקרב ומאיים על נושאות מטוסים הוא הטילאות המדויקת ארוכת הטווח, שמתבססת על לווייני מיקום. אם אפשר לזהות ולאכן את נושאת המטוסים, אפשר לשגר עליה טיל או רקטה. הסינים, למשל, פיתחו את ה-DF-21D וה-DF-26, שהם טילים בליסטיים ייעודיים לפגיעה בנושאות מטוסים. בנוסף ישנם גם טילי שיוט לסביבה ימית, כמו היאחונט הרוסי, וכן רקטות מדויקות לטווחים של מאות קילומטרים, המשוגרות מהחוף.

לצד אמצעי מודיעין וטילים ארוכי טווח עומד בפני נושאת המטוסים גם מכשול התמרון. מדובר בכלי שיט גדול, וסביבות שיש בהן מכשולים טבעיים או מלאכותיים מקשות על נושאת מטוסים להיכנס אליהן. אחת ממטרות הקמת האיים המלאכותיים הסיניים בים סין הדרומי, למשל, היא למנוע גישה של נושאות מטוסים אמריקאיות לאזור.

 

סביבה חופית מאיימת

אחד התפקידים של נושאת מטוסים הוא לתמוך בתקיפת מטרות חוף, באופן ישיר על ידי ספינות בכוח המשימה שלה, באמצעות טילי שיוט ותותחים ועל ידי מטוסי הקרב שהיא נושאת, או על ידי תמיכה לוגיסטית בכוחות התקפיים קדמיים (דלק, תחמושת, מזון, תחזוקה).

כדי להפציץ מטרות חוף נושאת המטוסים צריכה להתקרב לטווח התקיפה של המטוסים, אך כיוון שאמצעי היירוט שעל החוף הגדילו טווח, נושאת המטוסים בבעיה. לצורך כך מפתחים היום אמצעי כמו תותח מסילה, שיאפשר לנושאת המטוסים לפעול מטווח רחוק יותר.

גם בהיבט השימוש במטוסים יש ירידה ביעילות, בשל הצבה של מכ"מים מדויקים ארוכי טווח בחוף, לצד מערכות הגנה אוויריות לטווחים ארוכים. המשמעות היא שגם יעילות מטוסי התקיפה שעל נושאת המטוסים יורדת בהיבט של תקיפה חופית.

 

יתרון מבצעי בחשיפה מלאה

המגבלות שצוינו לעיל בהיבטי המודיעין, הטילים והתמרון מקטינים באופן משמעותי את אזורי הגישה והפעולה של נושאות המטוסים. במציאות כזו, היתרון של נושאת המטוסים קטן. אחת הדרכים לשמר את היתרון היא שינוי דוקטרינת ההפעלה של הכוח הימי.

במתאר של זירת ים חשופה, התפקיד המרכזי של נושאת המטוסים הופך להיות לוגיסטי, כבסיס צף. כדי להגן על הבסיס הצף יש לאגד סביב נושאת המטוסים ספינות נגד טילים, שיכולות להעלות את רמת השרידות שלה בצורה משמעותית.

כדי להתמודד עם המכ"מים ארוכי הטווח, יש צורך להחליף חלק מהמטוסים על נושאת המטוסים במטוסים חמקניים, שישמשו ככוח פורץ, אשר מטרתו השמדת המכ"מים ויצירת מסדרון תקיפה נקי לכיוון החוף. עוד מרכיב להתמודדות עם אמצעי גילוי של האויב הוא יכולת טילאות התקפית ארוכת טווח על נושאות המטוסים. את זה ניתן להשיג באמצעות תותח מסילה וטילי שיוט, ושניהם נמצאים בפיתוח בארה"ב.

היבט נוסף לדוקטרינה החדשה צריך להיות שינוי בתמהיל הכוח ההתקפי. במקום להסתמך בעיקר על מטוסים וטילי שיוט, שיעילותם מוגבלת בשדה קרב חשוף, עם מערכות הגנה של האויב, והם יקרים מאוד, ניתן לחשוב על פתרונות חשאיים ומהירים. בין היתר מפתחים בארה"ב לצורך כך ספינות טילים מהירות חמקניות מסוג LCS, צוללות טילים מאוישות ולא מאוישות, צוללות לכוחות מיוחדים לפעולות חופיות, וכלים בלתי מאוישים באוויר וביבשה, כולל נחילים.

בצורה כזו ניתן יהיה להשתמש בנושאת המטוסים כבסיס לוגיסטי קדמי וגם כמרכיב להשגת עליונות אווירית וימית ברדיוס מוגבל, כאשר את התקיפה נגד מטרות חופיות יבצעו אותם מרכיבים מהירים וחשאיים. אמנם שדה הקרב יישאר חשוף, בגלל לוויינים שקשה לטפל בהם, אבל טיפול מקדים באמצעי הגילוי היבשתיים והאוויריים של האויב יקטינו את החשיפה של הכוח התוקף, ויאפשרו לשמר יתרון גם בזירת ים חשופה. 

בארה"ב גם רוצים להגיע לעליונות במרחב התת ימי. זאת, באמצעות רשת של סנסורים תת-ימיים, שיזהו צוללות אויב, וכן כלים בלתי מאוישים לזיהוי צוללות ומוקשים, שיעבדו סביב השעון כמסרק בזירות ימיות "חמות".

באשר לכלים הבלתי מאוישים מבינים בארה"ב שכמות עדיפה על איכות, ולכן הולכים על נחילים. המטרה היא לייצר נחיל של כשב"מים, כצב"מים, כטב"מים וכרב"מים, שייזרקו לשדה הקרב בכמויות גדולות ויפעלו בצורה אוטונומית. מהלך כזה ייצור עומס מיידי על מערכות הגילוי וההגנה של האויב, ויאפשר השמדתן ביתר קלות, בעלות נמוכה יחסית וללא אובדן חיי אדם. זו אחת הסיבות לכך שהאמריקאים רוצים לפתח נושאות מטוסים לא מאוישות.

גם אם ארה"ב תחליט לשנות דוקטרינה ולפתח את כל הטכנולוגיות הללו, היתרון של נושאת המטוסים יישחק בזירה ימית חשופה על ציר הזמן. במערכה מול צבא מתקדם טכנולוגית, נושאת המטוסים תהיה מטרת איכות ראשונה ברשימה, וההנחה צריכה להיות שהיא תנוטרל בימי הלחימה הראשונים.

גם בסביבות חופיות נטולות אמצעים מתקדמים לגילוי ויירוט כלי שיט ממרחק גדול, ניתן למצוא פתרונות זולים ויעילים לטווחים של עשרות קילומטרים, שמשלימים את הפער: טילי נ"ט למרחקים של 30 ק"מ; סירות נפץ מהירות (סירות מתאבדות); סירות מאוישות/לא מאוישות מהירות עם טילי נ"ט להארכת טווח היירוט (טווח השיט של הספינה + טווח הנ"ט); רקטות זולות למרחקים קצרים, שנורות מהחוף או מהספינות המהירות. כל אלו מאיימות על נושאות המטוסים מטווחים קצרים יותר מהטילים המדויקים, אך מדובר באמצעים התקפיים שכמעט לא ניתן ליירט.

מבחינה אסטרטגית, מגבלות בהפעלת נושאות מטוסים לצורך הקרנת עוצמה מכריחות את ארה"ב לבנות בסיסים יבשתיים כחלופה. ניתן לצפות במגמה זו באסיה, עם הקמת בסיסים אמריקאיים בפיליפינים, שימוש בבסיסים של סינגפור, וככל הנראה בקרוב גם באלה של הודו. בסיסים אלה יתווספו לבסיסים קיימים ביפן ובקוריאה הדרומית, ובצורה זו עוקפת ארה"ב את המגבלות שסין מטילה על נושאות מטוסים באמצעות האיים המלאכותיים בים סין הדרומי.

 

השלכות לחילות ים קטנים

תובנות הדיון על נושאות מטוסים נכונות גם לחילות ים קטנים שמפעילים נושאות מסוקים וספינות טילים. בשדה הקרב המודרני, ההנחה היא שחיל הים פועל בחשיפה מלאה, ולצורך כך מזוודים ספינות טילים גם במערכות נגד טילים. דוגמא לכך היא מערכת ״ברק 8״, שמותקנת על ספינות הטילים של ישראל והודו.

מערכות אלו אמנם מגינות על הספינה או על אגד ספינות, אבל הן גוזלות משאבי אנרגיה רבים מהספינה וגם תופסות מקום ונפח אחסון של מערכות תקיפה. המשמעות היא, שספינת טילים, שמטרתה תקיפת מטרות חופיות, מקצה חלק ניכר ממשאביה כדי להגן על עצמה, והיעילות שלה ככלי התקפי יורדת. יתרה מכך, מערכות אלה תלויות בכמות המיירטים. לכן, בסביבה חופית עמוסה בטילי שיוט ים-ים חלון הזמן שיש לספינת טילים לצורך תקיפת מטרות חופיות קטן מאוד, ולעיתים בכלל לא קיים. 

גם חילות ים קטנים, ללא נושאות מטוסים, נתקלים בזירת ים חשופה, עם אזורים נרחבים שלא ניתן לבצע מהם פעילות התקפית, ולמעשה הם לא יכולים כמעט לפעול ביעילות. כדי לגשר על הפער צריך לחשוב על אמצעים התקפיים, שעוקפים את הסיכון מהחוף ואת זה שנובע מהטילאות.

אמצעי אחד מסוג זה הוא טילי שיוט. אם טיל ים-ים או רקטה מדויקת יעילים לטווח של 300 ק"מ, טיל שיוט התקפי לטווח של יותר מ-300 ק"מ, שיותקן על ספינת טילים, יאפשר תקיפת מטרות חוף מחוץ לאזור הסכנה. הבעיה עם פתרון כזה - שהוא יקר ולא כלכלי. אם התקיפה מבוססת על ירי טילים מטווחים כאלה, למה לא לירות אותם בעימותים צמודי גבול מסוללה יבשתית מתוך השטח הריבוני של המדינה, כמעט ללא סיכון, או מצוללת? אין ספק שטילי שיוט לטווחים ארוכים הם פתרון לזירה ימית חשופה, אבל הם יקרים וניתנים ליירוט. לכן, ישתמשו בהם כנראה רק נגד מטרות איכות בודדות.

אמצעי נוסף הוא שימוש בכלים בלתי מאוישים. מדובר בכלים שפועלים בים, מתחת למים, באוויר, ביבשה ובחלל, והם יכולים לפעול בצורה וקטורית - לבד או כנחיל למיצוי סך היכולות של כל הזירות. היתרונות בכלים בלתי מאוישים הם בהיבט הכלכלי והפוליטי. עלות כלים כאלה בייצור המוני נמוכה יותר מטילי שיוט או חימוש מדויק, בעיקר כאלה שמתוכננים להיות חד-פעמיים.

בהיבט הפוליטי, הפעלת כלים כאלה לא גוררת חיילים הרוגים, פצועים או שבויים, ולכן, מבחינת מקבלי ההחלטות, שימוש בכלים בלתי מאוישים יכול לתת יתרון להתקפה. במשוואה הכלכלית הכוללת, התקפה זולה יותר מהגנה. הפעלת נחילים של כלים בזירה הימית, נגד מטרות ימיות וחופיות, בצורה אוטונומית או בהפעלה חצי אוטומטית, עם שליטה מרכזית מכלי שיט במרחק רב מהחוף, עשויה להוות פתרון עוקף לסיכונים מהחוף.

אמצעי נוסף הוא שימוש במרחב התת-ימי. לצד כלים בלתי מאוישים, כלים מאוישים קטנים - כמו הצוללות היבשות שמפתחת לוקהיד מרטין לכוחות מיוחדים  יכולים לשמר את יתרון ההפתעה בפריצה רגלית לחוף. יחידה מיוחדת שמגיעה לחוף בהפתעה, ומטפלת באמצעי ההגנה והגילוי החופיים, יכולה לנקות את הזירה הימית ולאפשר לספינות הטילים להתקרב לחוף. מחשבה נוספת היא לפתח כלי שיט שיוכלו להיות דואליים. כלומר, לפעול מעל ומתחת למים לפי הצורך. בצורה כזו ניתן לשמר את יתרון ההפתעה בתקיפה ולהשתמש במרחב התת-ימי לצורך הגנה. כלי כזה, שמגיע מתחת למים, מוריד לחוף כרב"מים שיטפלו במערך ההגנה החופי, חוזר מתחת למים, עולה בטווח בטוח מעל למים, ומשגר טילים למטרות חופיות. 

 

עליונות למרות המגבלות

העובדה שזירת הים הופכת להיות חשופה עבור כלי השיט ההתקפיים דורשת ללא ספק חשיבה מחודשת על תפקידי חיל הים והטכנולוגיות הנדרשות להשגת מטרותיו. לא משנה לצורך הדיון אם מדובר בצי של מעצמה, הכולל נושאות מטוסים, או חיל ים בינוני, שכולל ספינות טילים ונושאות מסוקים. החשיפה מגבילה את יכולות ההתקפה על מטרות חוף וגם על מטרות בים. 

מגבלות הפעלת הכוח כלפי מטרות חוף גם מייקרות את אמצעי התקיפה, שצריכים לפעול לטווחים ארוכים, להיות מדויקים ויעילים, עם הצלחה חלקית בשל אמצעי היירוט של האויב. אם עלות התקיפה יקרה יותר מהרווח המבצעי הטמון בהשמדת המטרה המסוימת - אין היגיון בתקיפה. במתאר כזה, המדינה לא תוכל לתמוך כלכלית בלחימה ארוכת ימים. 

לצד כלכלת הקרב, מגבלות הפעלת הכוח באות לידי ביטוי גם בסיכון לחיי אדם ולכלי השיט הנובע מהתחזקות מערך ההגנה החופי. אם עלות הפעולה הפוליטית (הרוגים) והמבצעית (נטרול כלי השיט) גבוהה מדי, אין היגיון בתקיפה. 

לאור זאת, נראה כי זירת הים עומדת לעבור שינוי דומה לזה שעברה זירת האוויר עם כניסת טכנולוגיות גילוי, שחשפו את השמיים. גם בזירה הימית נראה כי הפתרון המועדף הוא שימוש בכלים בלתי מאוישים. אלה יכולים לפעול במשוואה כדאית - פוליטית, כלכלית ומבצעית להשגת עליונות גם בזירה ימית חשופה. 

יותם גוטמן הוא רס"ן (מיל') בחיל הים ומומחה למערכות שו"ב וכשב"מ.

עמי רוחקס דומבה הוא העורך הטכנולוגי של ישראל דיפנס

 

 

אולי יעניין אותך גם