ארוך יותר, מדויק יותר וכלל ארצי

העימות האפשרי הבא עם חיזבאללה יחייב את ישראל לפתח חשיבה אחרת להגנת העורף והתשתיות החיוניות

ארוך יותר, מדויק יותר וכלל ארצי

במאמר קודם שפורסם במגזין ישראל דיפנס בספטמבר 2014, טענתי שלא נכון יהיה להתייחס למבצע "צוק איתן" כמודל לחיקוי, בעיקר בהתמודדות אפשרית עם חיזבאללה בעתיד. 

ראשית כמה מילים על הסבב הבא: מאז שתמו העימותים הסימטריים בין ישראל למדינות השכנות לה, ומאז שההתגוששויות הצבאיות מתמקדות בארגונים לא מדינתיים, או למעשה "מדיניים למחצה", הולך ומתעצם, מקומה של החזית האזרחית (המכונה שלא בצדק "העורף"), בצד החזית הצבאית. בלי להיכנס כאן לדיון מפורט במאפייני עימותים א-סימטריים אלה, נדגיש כאן סוגיה אחת, הנראית מדאיגה ומחייבת חשיבה יסודית בישראל: העימותים בינינו לבין אויבינו – שזכו לאחרונה לכינוי "סבבים" – נעשים עם הזמן תכופים יותר וארוכים יותר. הדבר הומחש בצורה ברורה מידי במבצע האחרון, אליו "התגלגלו" הצדדים תוך פחות משנתיים לאחר הסבב הקודם, "עמוד ענן" (נובמבר 2012), כאשר הוא עצמו נמשך כמעט פי שלושה ממספר הימים של מלחמת יום הכיפורים, בה נלחם צה"ל במלחמה שנחשבת ובצדק בין מלחמותיה היותר קשות, נגד שתי מדינות אויב במקביל. 

מגמה זו, בצד ההערכה הרווחת כי העימות האחרון התאפיין והסתיים בתיקו אסטרטגי, שמשמעותו הברורה היא שצה"ל לא הצליח, גם לאחר יותר משבעה שבועות להכריע את החמאס, מעלה את החשש שצפויים לנו סבבים נוספים, אולי בטווח הקרוב. כרגע נראה שהסיכוי לסבב נוסף בחזית הדרומית הוא רב יותר, בעיקר משום שהסיבות העיקריות להתמודדות מצד חמאס שרירות וקיימות ואף ביתר שאת. האם ישראל בכלל והחזית האזרחית במסגרתה מוכנה יותר טוב לסבב הבא נגד חמאס? התשובה לשאלה זו תלויה ועומדת, ואולי התייחסות מעמיקה למהות השונה של האיום החמור יותר מצד חיזבאללה תיתן תשובה יותר חיובית לכך. 

ובכן, במה יהיה עימות עתידי עם חיזבאללה שונה מזה שעבר עלינו ב"צוק איתן"? נציע כאן שלושה מדדים עיקריים להערכת ההבדל: ממד משך הזמן של הסבב הצפוני, ממד רוחב היריעה, וממד עומק הפגיעה הצפויה לישראל. בהמשך הדברים אנסה להתייחס לשלושה מדדים אלה ולהציע מענים מערכתיים לאלה במסגרת התפיסה של ההגנה על החזית האזרחית.

באשר לממד הזמן: אם במלחמת לבנון השנייה נמשכה המערכה 33 יום, ומבצע "צוק איתן", מול יריב פחות בעוצמתו באופן ניכר, נמשך 51 יום, הרי שמושכל בסיסי מתחייב לקבוע כי הסיבוב הבא עם חיזבאללה עלול להימשך זמן רב עוד יותר, עד כדי התפתחות מאפיינים של "מלחמת התשה", בעיקר בזווית הראייה של החזית האזרחית. לכך משמעויות רבות בתחומים רבים. חלקם קשורים לצורך של צה"ל לפתח יכולות התקפיות – באוויר וביבשה – אשר יתרמו תרומה רבה לקיצור ניכר של משך העימות העתידי. מין הראוי להבין בהקשר זה כי כבר הוכח בסבבים קודמים שלישראל מגבלות מדיניות חשובות בהפעלת הכוח הצבאי, שמין הסתם ישררו גם בעימות הבא. לכן יש מקום להתכונן, וודאי מבחינת החזית האזרחית לשבועות ארוכים של תקיפות רקטות וטילים, בהיקפים המוערכים בפי 7-10 ברמה יומית ממה שחווינו בסבבים הקודמים (120-150 רקטות ביום). לחיזבאללה היכולת הצבאית לייצר מטחים צפופים של עשרות רבות של רקטות על יעדים נבחרים, דבר שיעמיד את האיום על החזית האזרחית ברמה אחרת מהמוכר, ויחייב מענים מערכתיים משופרים בהרבה. בתרחישים כאלה ייווצר גם עומס איום ללא תקדים על מערכת ההגנה האקטיבית, ובהכרח גם עומס וצפיפות פגיעות ביעדים אזרחיים, שיחייבו היערכות כמותית ואיכותית גבוהה.

לגבי ממד רוחב היריעה: בסבב האחרון ראינו שחמאס היה מוגבל ביכולותיו הצבאיות לייצר איום של ממש על החזית האזרחית, שהיה בפועל מוגבל בעיקרו למרחבי הדרום (פצמ"רים ומנהרות בעוטף עזה, ורקטות מוגבלות ראש קרבי לטווחים הרחוקים יותר). כך נחתו על המרחב בטווחים של עד 20 ק"מ מרצועת עזה כ-60% מכלל השיגורים (כולל פצמ"רים), 32% נחתו באזורים של עד 40 ק"מ מהרצועה ורק 8% נחתו באזורים שמעבר לטווח זה. האיום התלול-מסלול שמציג חיזבאללה כבר עתה הוא חריף בהרבה, מכסה את מרבית שטחה המיושב של ישראל, מה גם שכמויות הרקטות והטילים שלו והראש הקרבי של חלק גדול מהם, מייצר איום ללא שיעור בהשוואה לזה של חמאס. לכך משמעויות מפליגות. בין החשובות באלה היא סוגיית הפינוי של אוכלוסיות גדולות מבתיהן לפרקי זמן ארוכים. לישראל יש אמנם, כך אנו מדווחים, תכניות מערכתיות ("מלון אורחים", מ-2012), לפינוי המוני של תושבים מאזורי סכנה (לא רק מאיומים ביטחוניים). אולם כמו ב"צוק איתן", גם בעתיד החלטה של הממשלה על פינוי המוני כזה תהיה רגישה וקשה לאימוץ, גם בגלל הסטיגמה - הלא מוצדקת - שיש בנרטיב הישראלי לפינוי יזום בברכת הממשלה. אולם מעבר לנושא הרגשי, בעל המשמעויות הפוליטיות הפנימיות והתדמיתיות כלפי היריב, ניצבת שאלה של יישום התכנית הלכה למעשה, בעיקר בתרחיש של פגיעות בריכוזי אוכלוסייה רבים במקביל. פינוי לאזורים רחוקים (בערבה?) הוא מסובך מאוד ארגונית ולוגיסטית, ובעיקר מעורר שאלה לגבי הרציפות התפקודית של המשק הישראלי, שוודאי יאוים במישרין על ידי הפגיעות במתקניו, אליהם יהיה צורך להוסיף את הפגיעה העקיפה עקב היעדרות מהעבודה של המפונים.   

ובאשר לממד העומק: בעימותים עם חמאס עיקר הפגיעה של הרקטות הייתה באוכלוסייה האזרחית. בתרחישים של עימות עם חיזבאללה יהיה צורך להוסיף לכך גם צפי לפגיעות משמעותיות בתשתיות לאומיות חיוניות, בצד מתקנים צבאיים. בישראל הניסיון המצטבר של נזקים עקב פגיעה בתשתיות קריטיות, כמו מערכת החשמל, האנרגיה, המים והתחבורה הפנימית והבינ"ל הוא זעום. במקומות אחרים בעולם, נחוו הפרעות קשות וארוכות של תפקוד מערכות, בעיקר עקב אסונות מהטבע. היכולת של חיזבאללה, בעיקר עקב ממד הדיוק המשתפר של מערכות הטילים שלהם, כמו גם בשל אפשרות מקבילה של תקיפת סייבר, תציב איום חדשני על הרציפות התפקודית של המשק, שאינו יודע להתמודד עמו בצורה מערכתית. תשובות מקומיות טובות לאיום כזה או אחר על מערכת נקודתית וודאי יוצגו ויופעלו. אך נכון ציין ראש רשות החירום הלאומית לאחרונה כי "התשתיות הלאומיות אינן מוכנות לחירום". מתחייבת גם כאן תכנית לאומית רחבה, אינטגרטיבית במהותה, שתקבע סמכויות ואחריות לגורמים השונים, גם ממלכתיים וגם סקטוריאליים, להיערכות להפרעה קיצונית ולניהולה לכשתתרחש.

כמקובל בספרות המקצועית לגבי ניהול אסונות המוניים, יש צורך בהיערכות מקדימה לתרחישים של הפרעות קיצון בלתי צפויות. לעתים יש נטייה שלא להתעמק בתסריטים כגון אלה, הנראים לכאורה מופרכים, ורק משום שלא חווינו כאלה עד עתה. המציאות בה אנו חיים יוצרת לנו הפתעות חדשות לבקרים. תפקיד הממשלה הוא לדאוג למענים ראויים לאיומים כאלה. המענים המסורתיים של ישראל, ובראשם המענה ההתקפי, עדין יכולים לתת תשובות טובות לחלק מהאיומים. אולם כבר הוכח בעבר שאלה אינם נותנים מענה מספק. 

יש להעצים את המענה ההגנתי, אך מעבר לכך, אין מנוס גם לפתח מענים של חיזוק יכולת ההתאוששות המערכתית לאחר הפגיעות הקשות. כאן אנו מצויים רק בראשית הדרך, גם מבחינת פיתוח התפיסה וודאי מבחינת פיתוח הכלים המגוונים, האמורים ביחד לשמש תשובה ראויה לאיומים המוכרים. 

***

תא"ל (מיל') מאיר אלרן הוא ראש התכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS

אולי יעניין אותך גם