הקרב על הדגל

סיפור משלהי המלחמה: כך התעקשה צמרת צה"ל שצנחנים יתלו "דגל ניצחון" בבינת ג'בל ומה קרה בסוף. חמש שנים למלחמת לבנון השנייה: פרק 23 מספרו של עמיר רפפורט, "אש על כוחותינו: כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה"

גם כאשר החל צה"ל להתכונן למהלך הקרקעי הגדול שירחיק את הקטיושות, חלוץ לא ויתר על כיבוש בינת-ג'בל והכפרים עייטא א-שעב ומיס א-ג'בל. הוא הורה להשלים את המשימה עד יום שלישי, 8 באוגוסט. "נכון שזה משרת פחות את צמצום השיגורים", הודה חלוץ אך הבהיר: "הגדרנו כאחת המשימות לתפוס מחבלים ולהרוג מחבלים, ואם הם נמצאים פה (בכפרים הקרובים יחסית לגבול), לא צריך ללכת לחפש אותם במקום אחר."

מפקדי החטיבות, שנדרשו לשוב ולחפש את אנשי חיזבאללה במאורותיהם, התקוממו. את עיקר הזעם ספגו אדם וסגנו בן-ראובן. טרטור הכוחות נמשך. אחרי ביטול מבצע ההטסה נשלחה חטיבת הנח"ל לגזרה המזרחית של אוגדה 162, לכפרים מיס א-ג'בל ובליידה בעוד שחטיבת גולני - שפעלה באזור הזה כבר כמה ימים - חזרה לגזרת אוגדה אוגדה 91, שם לחמה קודם לכן בקרבות מרון א-ראס ובינת-ג'בל. הרעיון שעמד מאחורי המהלך הזה היה "לעשות סדר" כך שהיחידות השונות יפעלו ככל שניתן בתוך מסגרות האם שלהן (חטיבת הנח"ל שייכת בשגרה לאוגדה 162). העברת גולני לגזרת 91 נועדה גם כדי לתת את מכת המחץ ללוחמי חיזבאללה שעדיין נותרו בבינת-ג'בל. הפעם הוחלט לכתר את העיירה מכל עבר (דבר שלא נעשה בניסיון הכיבוש הראשון, כאשר חלקה הצפוני של בינת-ג'בל נשאר פרוץ) ולתקוף אותה מארבעה כיוונים שונים על ידי מסה של כוחות גולני, צנחנים וחטיבה 7 של השריון, בתוספת כוחות מילואים ובסיוע של חיל האוויר ושל אגד ארטילרי שלם.

תהלוכת הניצחון בבינת-ג'בל תוכננה לפרטי פרטים. טור של טנקים ונגמ"שים אמור היה לנוע ברחוב הראשי בחלקה הצפוני של העיירה, במקום שבו ישבה עד שנת 2000 מיפקדת החטיבה המערבית של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ולא הרחק מן הבמה שעליה נאם נסראללה את נאום "קורי העכביש". "מרכז התודעה" במיפקדת אוגדה 91 עבד במלוא המרץ. מח"ט הצנחנים חגי מרדכי נדהם לשמוע מקצינת החינוך החטיבתית כי כבר קיבלה לידיה עותק מנאום הניצחון שהוא אמור לשאת בבינת-ג'בל לאחר הקרב ואשר נועד להפריך את טענותיו של נסראללה בדבר חולשתה של החברה הישראלית. לוחמים מצוידים במצלמות וידאו וסטילס התבקשו לתעד את הנאום ההיסטורי ואת הנפת דגל ישראל מעל מבנה מיפקדת החטיבה לשעבר. הפנטזיה להביא לבינת-ג'בל את ראש הממשלה או את שר הביטחון לנאום ניצחון משלהם עדיין לא נזנחה סופית, אך לאור ניסיון הקרבות הקודמים בבינת-ג'בל איש כבר לא ציפה לכך באמת. מרדכי, נמוך קומה, צנוע ומופנם, לא היה המועמד המושלם לשאת נאום חוצב להבות במקום שבו עמד נסראללה, אבל המשימה הוטלה על כתפיו.

הקצין שאמור היה לעשות היסטוריה צמח בחטיבת הצנחנים ושימש כראש לשכתו של שאול מופז בתחילת כהונתו כרמטכ"ל. את הפיקוד על החטיבה האדומה קיבל לאחר שאלוף פיקוד המרכז דאז קפלינסקי ביטל את מינויו של גל הירש לתפקיד, ולאחר שמפקד חטיבת יהודה (חברון) אלוף-משנה דרור וינברג, שהיה אמור להתמנות למח"ט הצנחנים במקום הירש, נהרג בקרב עם מחבלים ב"ציר המתפללים" בחברון. מרדכי הוזעק מלימודים בארצות-הברית כדי להחליף את דרור, בתחילה כמח"ט יהודה ואחר כך כמח"ט הצנחנים - אחד מתפקידי הפיקוד הנחשקים ביותר בצה"ל. על הקריירה של מרדכי העיבה תקלה מבצעית חמורה שאירעה בעת כהונתו כמח"ט חברון, כאשר שני מאבטחים ישראלים ששמרו על מתקן ליד ההתנחלות פני-חבר נהרגו מירי מסוק קרב של צה"ל.

מרדכי לא התלהב מהרעיון לתלות דגל ולשאת נאום בבינת-ג'בל, אבל גם כך היתה לו סיבה טובה להתמרמר על הפקודה שקיבל, לכבוש את חלקה הצפוני של העיירה: כאשר הפקודה ירדה אליו לשטח, הוא כבר היה עם חייליו כמה קילומטרים צפונית לבינת-ג'בל, בדרך להשתלט על שטחים שמהם שיגר חיזבאללה קטיושות לעבר ישראל.

כאשר הגיעה הפקודה היה גדוד 890 בסמוך לצומת צף אל-עווא, שנחשבה כשטח חיוני לצורך שליטה על המרחב שמצפון לבינת-ג'בל. גם מרדכי עצמו היה שם. הוא ביקש לבדוק למי מהלוחמים יש במקרה דגל. אחרי שנמצאו חיילים בעלי מעוף שהביאו עימם דגל לשדה הקרב, נתן מח"ט הצנחנים את הפקודה הבלתי נמנעת: לנוע חזרה לבינת-ג'בל. במילים אחרות, להילחם לאחור.

בשלב זה של המלחמה אפילו גל הירש לא תמך בכיבוש בינת-ג'בל. "אנחנו כבר נמצאים קדימה", אמר לאייל בן-ראובן. סגנו של אלוף הפיקוד הסביר למפקד האוגדה שאין ברירה: מדובר בהוראה של המטה הכללי שאי-אפשר לערער עליה.

המפגש המחודש עם חטיבת גולני, שיצאה בפעם השנייה לכבוש את בינת-ג'בל, לפחות סיפק לגל הירש כמה רגעים של התרגשות. בתום תדרוך בבונקר במיפקדת האוגדה ביקש המח"ט תמיר ידעי לשוחח עם הירש בארבע עיניים. האוגדונר הורה לשאר הנוכחים בחדר לצאת החוצה וידעי הפתיע. "תדע לך שכאשר אמרו לנו שאנחנו חוזרים לאוגדה 91, בכל החטיבה היתה שמחה גדולה. עכשיו אנחנו יודעים להעריך אותך יותר", אמר למפקד האוגדה שהושמץ כה רבות על ידי חובשי הכומתות החומות. זמן קצר אחר כך קיבל הירש הודעת אס.אם.אס ממפקד גדוד 51 סא"ל יניב עשור: "גולני אתך. חזק ואמץ. חיבוק." הוא התעודד.

זה לא הפך את המשימה לקלה יותר. ביום שני, 7 באוגוסט, יממה לפני המועד שבו נדרשה האוגדה להשלים את כיבוש בינת-ג'בל, כבר היה ברור כי אנשי חיזבאללה שנמצאים בתוך העיירה אינם מתכוונים להניח את נשקם. באותו יום נהרגו בקרבות באזור בינת-ג'בל לוחם חטיבת הצנחנים הסדירה מלכו אמבאו ואנשי המילואים רב-סרן יותם לוטן ונועם מאירסון. ב-8 באוגוסט דווקא הסתמן מפנה לטובה. קצין המודיעין של אוגדה 91, סגן-אלוף אבי, דיווח כי מרחב 3 של חיזבאללה, שבמרכזו נמצאת בינת-ג'בל, קורס. מספר ההרוגים מקרב לוחמי הארגון בעיירה הולך וגדל, ואלה שנותרו בחיים משוועים לעזרה שאין הם יכולים לקבלה בגלל המצור. הלך הרוח האופטימי נשמר גם בשיחות הטלפון בין הירש לבין האלופים אדם, בן-ראובן וקפלינסקי. כולם היו בטוחים שהפעם בינת-ג'בל באמת תהיה בידינו. ואז שוב הכל השתבש.

***

ההסתבכות הפעם היתה בגזרת הלחימה של גדס"ר הצנחנים, גדוד הסיור המובחר של החטיבה. כמו בקרב הראשון בבינת-ג'בל, גם עכשיו החלה שרשרת האירועים הטראגית מירי דו-צדדי (דו"צ) האירוע התרחש סמוך לבניין גדול בן עשר קומות בכניסה הצפונית לבינת-ג'בל, שכינויו בפי החיילים היה "המפלצת". לא הרחק משם יש בית חולים, שנבנה בשעתו מכספי משלם המסים הישראלי כדי לסמל את האחווה בין שני העמים. אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000 הוא נפל לידי חיזבאללה, ופעילים של הארגון מצאו בו עבודה. בצה"ל העריכו כי המתקן הרפואי ריק מחולים בגלל הקרבות, אבל לא לקחו סיכון ונזהרו מהפעלת אש ארטילרית ומהפצצות של חיל האוויר בסביבתו. הדבר האחרון שישראל היתה צריכה עכשיו הוא אסון כדוגמת כפר קנא, ועוד בבית חולים. באותה מידה נמנע צה"ל כמעט לחלוטין מהפצצת מסגדים, גם כאשר היה ידוע שהם משמשים כמסתור לאנשי חיזבאללה או כמחסני תחמושת.

בלילה שבין שני לשלישי תפסו לוחמי גדוד הסיור עמדות בבתים נמוכים מסביב ל"מפלצת". לקראת השעה שמונה בבוקר שינתה פלוגת הסיור החטיבתית (סיירת צנחנים) את מיקום העמדות שלה. כוח אחד נע לעבר בית הנמצא מצפון ל"מפלצת" וכוח אחד התקדם לבית הנמצא בסמוך. תוך כדי תנועה נפתחה לעבר הכוח אש. לוחם הסיירת מורן כהן מקיבוץ אשדות יעקב נפצע אנוש. קיימת סבירות גבוהה כי הירי בוצעה על ידי לוחמים מפלוגת ההנדסה של גדוד הסיור (פלחה"נ), שלא ידעו על התנועה של לוחמי פלוגת הסיור. התחקירים שנערכו אחרי הקרב לא הוכיחו זאת מעל לכל ספק, ויש בכל זאת אפשרות קלושה שהקליעים שפגעו במורן כהן נורו על ידי אנשי חיזבאללה.

חבריו של מורן לצוות דיווחו ברשת הקשר על פציעתו. רופא הסיירת ד"ר מנחם ביתן, המשמש בחייו האזרחיים כרופא בבית החולים "הדסה" בירושלים, היה צריך לעבור כחמישים מטר תחת אש כדי להגיע אל מורן. הוא נתן את ריצת חייו. כשהגיע אל הבית רכן מעל הפצוע, ואחרי בדיקה ראשונית הודיע למח"ט ברשת הקשר כי מצבו קריטי. "הוא צריך חילוץ דחוף, אחרת לא יחזיק מעמד," בישר הרופא.

בראשו של מרדכי היתה צרובה טראומה קשה של הפקרת פצוע. באוקטובר 2000, כאשר שימש כראש לשכתו של מופז, הוא עמד לצד הרמטכ"ל על גבעה מעל שכם. למטה, בתוך מתחם קבר יוסף, שכב לוחם משמר הגבול מדחת יוסף כשהוא פצוע ומדמם. במשך שעות המתין צה"ל עד שכוח פלשתיני יואיל בטובו לחלץ אותו, עד שמת מפצעיו. הפעם, על אדמת לבנון, החליט מרדכי כי יעשה כל מה שרק ניתן כדי לחלץ את לוחם הסיירת הפצוע. מאותו רגע המשימה הראשונה במעלה של חטיבת הצנחנים היתה להציל את חייו של מורן. התוכנית היתה לפנות אותו בטנק לנקודה בפאתי בינת-ג'בל, ומשם במסוק לבית החולים בישראל.

משימת החילוץ הוטלה על פלוגת שריון שלחמה באזור אחר של העיירה. מפקד הפלוגה, רב-סרן חנוך דאובה, החליט לבצע אותה באמצעות טנק בודד, הטנק שלו, כדי לא לסכן טנקים נוספים. לוחמי הסיירת קבעו איתו נקודת מפגש במרחק של כרבע שעה הליכה מהמקום שבו נמצאו. בעוד חבריו של מורן מתארגנים לחילוץ, נלחם ד"ר ביתן על חייו של הפצוע. הוא החדיר לגופו כמויות גדולות של עירוי נוזלים, ולאחר כשלוש שעות של מאבק עיקש נדמה היה כי מתרחש נס: מורן התעורר. אבל כעבור זמן קצר איבד שוב את הכרתו.

הלוחמים העמיסו את האלונקה על כתפיהם ועמדו לצאת לכיוון נקודת המפגש עם הטנק. לפתע זיהה הכוח שהיה אמור לחפות על החילוץ קנים של רובים מבצבצים מתוך בית מדרום "למפלצת". לוחמי הסיירת לא ידעו כי בתוך הבית נמצאים חיילי פלוגת ההנדסה, ופתחו לעברו במכת אש. רק אחרי כמה שניות הבינו את הטעות האיומה שעשו והפסיקו את הירי. זה היה מאוחר מדי. כשנכנסו חיילי הסיירת אל הבית הם מצאו שם את לוחם פלוגת ההנדסה אורן ליפשיץ מקיבוץ גזית מוטל ללא רוח חיים.

עכשיו היה צריך לפנות מבינת-ג'בל גם את גופתו של אורן. לוחמי סיירת הצנחנים החלו במסע אלונקות לעבר טנק החילוץ. מזל"ט שריחף מעליהם העביר את התמונות

בזמן אמת אל החמ"ל של חטיבת הצנחנים, במחנה בירנית שעל גבול הצפון. על מסך הפלזמה נראו הלוחמים במבט-על רצים עם אלונקות בתוך הסמטאות של בינת-ג'בל. חבר הכנסת אפרים סנה, רופא בהכשרתו ומפקד יחידת החילוץ של חיל האוויר 669 בעברו, התנדב עם פרוץ המלחמה לשירות מילואים בפלוגת הרפואה של הצנחנים. "האומץ של הלוחמים לא ייאמן", אמר כאשר צפה בשידור.

כשהגיע הטנק של דאובה אל נקודת המפגש, לוחמי הסיירת עדיין היו בדרך. הטנק הבודד, טרף קל לטילים של חיזבאללה, נע הלוך ושוב בסמטאות כדי להקשות על הפגיעה בו. לבסוף נעצר בין שני מבנים שסוככו עליו. אחרי שעה ארוכה ומורטת עצבים הגיעו הלוחמים עם האלונקות.

בתוך הטנק המשיך ד"ר ביתן להיאבק על חייו של מורן. אותה שעה חצה את הגבול ללבנון מסוק בלק-הוק ובתוכו צוות של 669. הטייס אלוף-משנה ש', מהטייסים הוותיקים והמנוסים ביותר של חיל האוויר, השתתף שבוע קודם לכן בחילוץ הפצועים של גולני מבינת-ג'בל. הוא ידע היטב כי ברגע שהמסוק יחצה את הוואדי העובר סמוך לעיירה הוא יהיה חשוף לירי טילים. ההוראה של חיל האוויר היתה חד-משמעית: אסור לשהות על הקרקע יותר משישים שניות. פרק הזמן שבו עומד המסוק חשוף לאש האויב הוא המסוכן ביותר .

העמסת הנפגעים נמשכה יותר מדקה. בתחילה הוכנסה לבטן המסוק האלונקה שעליה מורן. ממרכז השליטה של חיל האוויר זעקו לטייס בקשר: "תמריא כבר, תמריא!", אבל ש' החליט להמתין על הקרקע עוד כמה עשרות שניות למרות הסיכון העצום, כדי לא להשאיר את גופת החייל ההרוג מאחור. כל שנייה נוספת על הקרקע היתה עלולה לעלות ביוקר.

ואז, בדיוק אחרי שהמסוק התרומם נשמע פיצוץ עז. פצצת מרגמה התפוצצה ממש מתחתיו, על הקרקע. ש' כמעט עף מכיסאו. חגורת הבטיחות משכה אותו בעוצמה בחזרה למושב. מעוצמת ההדף נפתחה דלת המסוק, והמכונאי המוסק הצליח לאחוז בה בקושי רב כדי למנוע מכל מי שהיה לידו להישאב החוצה. בתוך שניות המסוק התייצב והמשיך בטיסה מסוכנת חזרה לארץ.

רגע לפני שחצה המסוק את קו הגבול, התבשר ש' שכל המאמץ היה לשווא. "איבדנו אותו" דיווח מאחור הרופא שניסה להציל את מורן. דממה השתררה. ש' נאלץ להודיע בקשר שהוא נושא במסוקו שתי גוויות, ושהצוות הרפואי הממתין לפצוע במנחת בית החולים רמב"ם בחיפה יכול להתקפל. המח"ט מרדכי שמע את הדיווח מהשטח. הוא חש איך הבשורה הקשה צורבת בבשרו.

שעה שגדוד הסיור של הצנחנים היה עסוק בחילוץ נפגעי הירי הדו-צדדי, נמשכה הלחימה בכל מרחב בינת-ג'בל. הדיווחים על כך שחיזבאללה קורס נראו עכשיו תלושים מן המציאות. פיליפ מוסקו, פרמדיק מהצנחנים, נהרג מפגיעת טיל בנגמ"ש "פומה" של ההנדסה מדרום לבינת-ג'בל. לוחמי מילואים מהחטיבה המערבית של גבול לבנון, סרן גלעד בלחסן וייסמאו יאלאו, נהרגו בקרב אחר.

המגבלות שהוטלו על ירי ארטילרי והפצצות של חיל האוויר בחלק הצפוני של בינת-ג'בל הוסרו בהדרגה, עד שלבסוף הופצצה מהאוויר גם "המפלצת". מפקד חיל האוויר שקדי נתן אישור חסר תקדים להטיל פצצות במשקל טונה במרחק של מאה מטר בלבד מן הצנחנים, פחות מטווח הבטיחות המינימלי. כשנחתו הפצצות לידם הרגישו הלוחמים את האדמה רועדת, פשוטו כמשמעו.

מסוקי תקיפה הוזנקו כדי לסייע לכוחות הלוחמים בשכונות הצפוניות של בינת-ג'בל. תוך כדי לחימה זיהו הצנחנים לתדהמתם טנק מיושן מסוג שלא היה מוכר להם וחששו כי הוא שייך לחיזבאללה. מפקד הכוח הקרקעי ביקש מאחד המסוקים לירות על הטנק, אבל אז התברר שמדובר בכלל באנדרטה: זה היה טנק שלל אשר שימש בעבר את צבא דרום לבנון, והוצב על ידי חיזבאללה כאות ניצחון אחרי נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון.

***

המשימה המרכזית, להניף את הדגל בבינת-ג'בל ולצלם את תמונת הניצחון, לא נזנחה. היא הוטלה מלכתחילה על גדוד 890 של הצנחנים. לפני הקרב תידרך המח"ט מרדכי את מפקד הגדוד סגן-אלוף קובי כיצד בדיוק לעשות זאת, אך ביקש ממנו שלא לעדכן את חיילי הגדוד לגבי המשימה עד לרגע האחרון. הרעיון שחטיבה שלמה תילחם כדי לתלות דגל ואולי גם לשאת נאום נראה בעיניו הזוי. לכן, הוא לא היה נחוש למלא את המשימה. מרדכי שוחח בטלפון הסלולרי המוצפן עם אחד ממפקדי חטיבת הצנחנים בעבר, וזה ייעץ לו: "קח דגל, שים אותו על הבניין שהכוחות נמצאים בו, תצלם ותצא. אף אחד לא צריך למות בשביל שהתמונה תהיה בבניין שאמרו לך."

וכך היה. כמה לוחמים ומפקדים מגדוד 890 עלו על גג של בניין והניפו בגאווה את דגל ישראל על עמוד מתכת שמצאו שם. רק בדיעבד הם הבינו עד כמה היו חשופים לאש חיזבאללה בדקות שבהן שהו על הגג. לא נותר להם אלא לברך על מזלם הטוב. הנפת הדגל צולמה בוידאו ובמצלמת סטילס, אך למרות כל המאמץ היא לא הפכה לסמל כמו תמונת הנחתים האמריקנים המניפים את הדגל על פסגת הר סוריבצ'י שבאיווג'ימה במלחמת העולם השנייה או תמונתו של אברהם אדן (ברן) מניף את דגל הדיו באום-רשרש, לימים אילת, בשלהי מלחמת השחרור.

התצלומים מבינת-ג'בל הועברו לידי חטיבת דובר צה"ל - ונגנזו. הם לא הופצו מעולם לתקשורת ולא פורסמו עד לחשיפתם בספר זה. אחד הנימוקים להחלטה היתה האיכות הירודה של התמונות, שהרי הן צולמו על ידי לוחמים שאינם צלמים מקצועיים. אבל הסיבה האמיתית היתה כנראה שונה: "תמונת הניצחון" הנחשקת פשוט היתה בלתי רלוונטית. כשכבר היתה מוכנה להפצה, הצנחנים ממילא עמדו לנטוש את בינת-ג'בל. בלי נאום חגיגי, בלי לנפץ שום מיתוס. בלי לכבוש אותה באמת.

 


לפרקים נוספים מהספר "אש על כוחותינו" 

 

 

"אש על כוחותינו, כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה" מאת עמיר רפפורט בהוצאת ספרית מעריב, עורך יואב קרן, עיצוב עטיפה: יורם נאמן/יעל רשף (על פי צילום של חיים אזולאי), 382 עמודים.

 

תמונות:
גדוד 101 של הצנחנים יוצא מהכפר בינת ג'בל (צילום אביר סולטן, דובר צה"ל)
חייל צה"ל מפונה לבית החולים רמב"ם (צילום:AP)
התמונה שנגנזה: צילום וידיאו של הנפת הדגל על ידי הצנחנים בבינת-ג'בל