פירוק הרש"פ – איום ריק

האלוף (מיל') עוזי דיין במאמר מיוחד לישראל דיפנס, מאמין כי האיום לפרק את הרשות הפלסטינית יפגע בסופו של דבר רק באבו מאזן ובפלסטינים עצמם

פירוק הרש"פ – איום ריק

כבר יותר מ-20 שנה שהפלסטינים מנהלים איתנו משא ומתן על הסכם שלום עתידי. את המגעים הם ניהלו מתוך עמדה קשיחה (בכדורגל היו קוראים לזה "בונקר") וסירבו להתפשר. הם דבקו בקווי 67', לא הסכימו לוותר על "זכות השיבה" ובעיקר סירבו להתחייב לכל מסמך שיכלול את הסעיף "סוף הסכסוך – וקץ התביעות".

עמדת ישראל באותם שנים, מנגד, הלכה והתגמשה, בעוד הפלסטינים, סירבו לזוז מהעמדות שהציגו בתחילת המשא ומתן. בימים אלה הנושא מגיע לכדי התנגשות בגלל שהפלסטינים, לראשונה, נתקלו בנושא ונותן ישראלי המסרב להמשיך ולהתגמש, שדורש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית שבירתה ירושלים, שדורש גבולות ביטחון וכמובן מתעקש על סוף הסכסוך וקץ לתביעות.

עם השנים התרחשו מספר אירועים עיקריים שמשנים את פני הדברים. קודם כל את מקומו של ערפאת בראשות הפלסטינים החליף אבו מאזן. הוא אינו טרוריסט, אבל ברור לכולם שלא יוותר על האפשרות של שימוש בטרור, בוודאי לא יחסלו. בנוסף הרשות הפלסטינית איבדה את השליטה ברצועת עזה. לאחר יציאת צה"ל והשתלטות החמאס על האזור, נוצר מצב שבו בעצם קיימות שתי ישויות פלסטיניות נפרדות – יו"ש ועזה. האירוע השלישי והמשמעותי היא הטלטלה שעוברת על העולם הערבי בשנים האחרונות, בתוספת שאיפותיה הגרעיניות של איראן.

בהכירי את אבו מאזן, מדובר באדם שאינו גמיש מערפאת אף לא במילימטר. אולי ההיפך הוא הנכון. בנקודות שנראות לו עקרוניות – כגון ירושלים, גבולות, פליטים - הוא לא יתגמש. לדעתי, הוא לעולם לא יחתום על הסכם שקובע מפורשות את סוף הסכסוך וקץ התביעות הפלסטיניות. ולכן אני מאמין שהוא ימשיך באותה עמדה קשיחה כלפי ישראל, והגיע הזמן שישראל לא תתגמש יותר. אבו מאזן גם מגדיל עשות ומציב דרישות ותנאים מקדימים לחידוש המשא ומתן.

ובאשר לאיום על פירוק הרשות, יש לשים לב שאבו מאזן לא מסתפק בכך וגם מנופף במקביל באיום של איחוד עם החמאס כאיום חליפי. על מי אבו מאזן בדיוק מאיים שיחזיר את המפתחות? היחידים שלוקחים בשלב זה את האיום ברצינות הם האמריקאים. זה איום באקדח לא טעון, מהיכרות אישית של המצב ברשות, יש פלסטינים שדווקא מברכים על כך, ובתוכם גם כאלו שישמחו להחליף את אבו מאזן.

באשר לתגובתנו האפשרית, אם אכן איום זה יתממש - אין לנו עניין לשלוט בפלסטינים ואם הם יכריזו על פירוק, אנחנו תמיד יכולים לחזור לאופציה חד צדדית – אם אתם מפרקים אז אנחנו מכילים ריבונות ישראלית על כל השטחים שאנו רואים אותם בתחום ישראל - בקעת הירדן (במובן הרחב של המושג) וכל גושי ההתיישבות. בשטח שנותר אפשר להקים ערי מדינה פלסטיניות עם שלטון פלסטיני מרכזי, או אפילו להציע לירדנים לקבל אחריות על הגושים הפלסטינים העיקריים. בקיצור לנו יש אופציות תגובה, בעוד שלאבו מאזן מאיים באופציות לא ריאליות ואף דורש תנאים לחידוש המשא ומתן. בעניין זה על הפלסטינים להבין שהסכם עושים איתנו ולא עם האמריקאים.

ומה לגבי עזה? אזור שלא רק מהווה בסיס לטרור רקטי אלא מסתמן כבעיה הולכת וגדלה בהקשר למשא ומתן. שהרי אם הפלסטינים באמת מתכוונים להגיע להבנות עם החמאס, אז הרש"פ תצטרך לקחת אחריות על כל ירי מרצועת עזה. ואם לא יגיעו להבנות עם החמאס, אזי אבו מאזן לא מייצג את כל הפלסטינים והמשא ומתן הינו בעצם על שלוש מדינות לשני עמים, דבר שאין הדעת סובלתו. אבו מאזן צריך להחליט, אם הוא חותם על הסכמות עם החמאס אז הוא הופך לישות תומכת טרור ואם אינו מגיע להבנות עם החמאס אז אינו מייצג את כל הפלסטינים.

ובאשר למדיניות ישראל, הממשלה עושה נכון שאינה נענית לדרישות הפלסטיניות ומבהירה שחידוש המשא ומתן אינו טובה של הפלסטינים לישראל. אם מדברים על צעדים בוני אמון, ישראל עשתה עשרות צעדים שכאלה ב-20 השנה האחרונות – בלי שהדבר יגביר את האמון כהוא זה. הגיע הזמן שהפלסטינים יואילו לעשות צעדים כאלה, למשל, הכרה בישראל כמדינה יהודית.

לסיכום, עלינו להמשיך להילחם בטרור עם דלת פתוחה לחידוש המשא ומתן ללא תנאים. ומה יעשה שאר העולם? האמריקאים והאירופאים יעשו במיטב יכולתם שהמשא ומתן ימשיך ולנו אין כל התנגדות לזה, כל עוד לא מציבים לכך דרישות מקדימות. סביר שהלחץ העיקרי עלינו יהיה לעמוד בהתחייבויות הקודמות לשחרור אסירים והקפאת בנייה. זה לא מצב אידיאלי, אבל ניתן לטיפול דיפלומטי.

מה שהולך ונהיה ברור הוא שאבו מאזן אינו פרטנר, בשני מובנים: הוא לא פרטנר להסכם קבע (סוף הסכסוך וקץ לתביעות), והוא לא פרטנר במובן ש"לספק את הסחורה", כיוון שהוא לא שולט לא בעם שלו ולא בשטח. התנהגותו בשבוע האחרון היא עדות לכך שאין לו לא מנהיגות ולא קלפים.

***
האלוף (מיל') עוזי דיין , לשעבר אלוף פיקוד המרכז וסגן הרמטכ"ל. שימש כראש המועצה לביטחון לאומי