עשור למלחמת המפרץ השנייה

היה ראוי להפיל את משטרו הטוטליטרי, האכזרי והמסוכן של סדאם חוסיין, אך עלה התאנה היה שגוי. קהיליית המודיעין האמריקנית חטאה ערב המלחמה בהערכת יתר של נשק בלתי קונבנציונלי בעיראק, כפי שטעתה בהערכות חסר באירוע 11 ספטמבר 2001 ואחרי כן בהערכת סוגיית הגרעין האיראני ב-2007

עשור למלחמת המפרץ השנייה

כוחות אמריקאיים בעיראק (צילום: צבא ארה"ב)

בשנות ה-90 של המאה שעברה, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, יותר מאשר סדאם חוסיין חשש מפני תקיפת עיראק על ידי ארצות הברית, הוא הוטרד מהעיצומים הכלכליים הבינלאומיים נגד ארצו. אמנם, כנראה, הוא קיווה לחדש ביום מן הימים את תכניות הנשק הבלתי קונבנציונלי, אך יותר מכל ביקש לאפשר את הסרת הסנקציות.

אכן, הוא ציית להחלטות האו"ם והשמיד את הנשק להשמדה המונית שברשותו, אך לא את מתקני ייצור הנשק. בכך הוא ביקש לשכנע את הנהגתו הצבאית כי הנשק להשמדה המונית עדיין קיים, וזאת כדי למנוע הפיכה נגדו. בשל שקריו של סדאם, פקחי האו"ם וגם סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) חשדו בכל מעשיה של עיראק.

חתנו של סדאם, גנרל חוסיין כמאל, שכיהן בין היתר כשר התעשייה והייצור הצבאי, ערק לירדן בשנת 1995. עם עריקתו הוא אישר כי סדאם השמיד את הנשק להשמדה המונית. עם זאת, הוא גם חשף את פרטי התכנית של אנשי מנגנון הביטחון המיוחד של עיראק להסתרת עקבות הנשק הבלתי קונבנציונלי שעיראק פיתחה עד ערב מלחמת המפרץ הראשונה. הוא אף נרצח בידי חותנו לאחר שחזר לעיראק. אולם לא היה בכך כדי להפיג את חשדותיה של ה-CIA.

דיק צ'ייני, סגן נשיא ארה"ב, קבע נחרצות בנאום שנשא ב-26 לאוגוסט 2002: "אין ספק כי בידי סדאם חוסיין מצויים עכשיו כלי נשק להשמדה המונית". בכך הוכנה הקרקע לקראת 'מלחמת המפרץ השנייה'. בפועל, האות ליציאה למלחמה ניתן לאחר כחצי שנה על ידי הנשיא בוש בנאומו על "מצב האומה" ב-28 בינואר 2003, ובהופעתו הדרמטית של שר החוץ האמריקני, קולין פאוול, בפני מועצת הביטחון של האו"ם ב-3 לפברואר.

תמונת המצב אשר בוש ופאוול הציגו ערב המלחמה הייתה קודרת: עיראק צברה מאגרי נשק בלתי קונבנציונלי בעלי פוטנציאל הרג בקנה מידה של מיליוני בני אדם, שמאיימים על מדינות האזור ועל שלום העולם. זאת, בהסתמכם על הערכת המודיעין של ה-CIA. לפי הערכה זו, סדאם בנה מערך עצום של כלי נשק כימי, וכמו כן היו מצויות בארסנל שלו מעבדות ביולוגיות ניידות שתוכננו לייצר חיידקים המיועדים לשימוש צבאי. שניהם אף טענו כי עיראק ביקשה לרכוש כמות עצומה של צינורות אלומיניום, במטרה לייצר צנטריפוגות להעשרת אורניום עבור נשק גרעיני. כמו כן, בוש ציטט מידע, שלדבריו נמסר לו על ידי ממשלת בריטניה, לפיו עיראק ביקשה לרכוש באפריקה כמויות גדולות של אורניום.

מלחמת המפרץ השניה החלה ב-20 למרץ, עם פלישתן לעיראק של יחידות צבא ארה"ב, שכם אחד עם כוחות ממדינות הקואליציה שארה"ב גיבשה, ובראשן בריטניה. כוחות הקואליציה כבשו את עיראק תוך שלושה שבועות. בתום המלחמה המשיכו חיילים אמריקניים ובריטיים לבוסס בבוץ העיראקי ולהקיז את דמם. זאת, על מנת למצוא ראיות לקיומו של נשק להשמדה המונית. למעלה מרבע מיליון חיילים סרקו את רחבי המדינה, אך חיפושיהם הקדחתניים העלו חרס.

טים ויינר כתב בספרו החשוב "מורשת של אפר: ההיסטוריה של CIA": ה-CIA חיברה רשימה בת 946 אתרים חשודים שבהם עשויים להימצא מאגרי הנשק להשמדה המונית של סדאם. חיילים אמריקאים נפצעו ונהרגו במרדף אחרי כלי הנשק שמעולם לא היו שם". בשל הביקורת החריפה שנשמעה בארה"ב ובבריטניה מחמת הכשל המודיעיני, הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, יזמו בתחילת פברואר 2004 הקמת וועדות חקירה לבדיקת הסיבות להערכה השגויה. בעקבות זאת שוגרו לעיראק צוותי פקחים בראשות דייוויד קיי, ואחריו צ'ארלס דולפר, שבשנות ה-90 עמד בראש מספר צוותי פיקוח של האו"ם בעיראק.

המסקנה אליה הגיעו הפקחים הייתה, כי ערב המלחמה לא היה לעיראק נשק השמדה המוני מבצעי, שאכן ייצורו הופסק לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. לפיכך, בינואר 2005 הופסקו החיפושים בעיראק אחר נשק בלתי קונבנציונלי.

מאגרי הנשק הכימי והביולוגי שלא היו

בנאום "מצב האומה" ב-28 בינואר 2003, בוש טען כי בידי עיראק מצויים כ-500 טון של נשק כימי גזי עצבים מהסוגים של סארין ו-VX, גז חרדל , וכן כ-30 אלף כלי חימוש לנשיאת הנשק הכימי. בפועל, על פי ספרו של טים ויינר שצוין לעיל, מאמצי קהיליית המודיעין האמריקאית לאתר מידע על הנשק הכימי העיראקי לא צלחו. בין היתר, הוא ציין, במרץ 1998 הגיע לבגדאד מומחה תקשורת אמריקני מוסווה כפקח נשק מטעם האו"ם, שהתקין מערכת האזנה ליירוט שיחות העשויות להיות קשורות לסוגיית הנשק הכימי. אך זו לא העלתה דבר.

כמו כן, באביב 1998 פקחי הנשק של האו"ם גילו בראשי הנפץ של טילים עיראקיים, כביכול שרידי גז עצבים. העיראקים הגיבו לדו"ח שהוכן על ידי הפקחים אשר דלף ל'וושינגטון פוסט', וטענו שזהו שקר אמריקני. אכן צ'רלס דולפר, שחזר לעיראק ב-2004 מטעם ה- CIAכצייד ראשי של הנשק הבלתי קונבנציונלי, העיר: "בסופו של דבר, אני סבור שהעיראקים צדקו, לא היה להם נשק גז עצבים." אשר לנשק הביולוגי, בנאום "מצב האומה" התייחס הנשיא בוש לדו"חות משנת 1999 של פקחי משלחת UNSCOM (שהוקמה ב-1991 על ידי האו"ם בעקבות 'מלחמת המפרץ הראשונה').

לפי דו"חות אלה, עיראק ייצרה חיידקי גחלת בכמות של 25,000 ליטרים וכן 38,000 ליטרים של רעלן בוטולינום - כמויות חומרים שכל אחד מהם עלול לקטול מיליונים. גם במקרה זה לא התגלו ראיות אמיתיות לטענה. עד ערב המלחמה, ככל הידוע, היו בידי קהיליית המודיעין האמריקנית אך ורק סוכני מודיעין אנושי (HUMINT) עיראקיים בודדים, ואף הם ככל הנראה חסרי נגישות ממשית לתכנית הנשק הבלתי קונבנציונלי של עיראק. זאת, למעט פקחי משלחות UNSCOM שבלשו ברחבי המדינה אחר נשק בלתי קונבנציונלי וניסו לדלות מידע כמיטב יכולתם.

לפיכך, כאשר בסוף שנות ה-90 הופיעו במערב עריקים עיראקיים, סיפוריהם על אודות תכניות הנשק של סדאם נפלו על אוזניים קשובות ביותר של אנשי המודיעין האמריקניים. זאת, אף כי חלק מהעריקים היו מושחתים. מקור מיוחד במינו בראייתם של האמריקנים היה סוכן המודיעין שכינויו היה Curveball (כדור-מסובב). שמו האמיתי, כפי שהתפרסם לאחר מספר שנים, היה ראפיד אחמד עלוואן. מקור זה, הוא אשר באמצעות מוחו הקודח 'תרם' לאמריקנים את המידע על מעבדות ביולוגיות ניידות הנעות ללא הרף בכבישי עיראק.

עלוואן היה מהנדס כימאי עיראקי בתחילת שנות השלושים לחייו, אשר ערק לגרמניה בנובמבר 1999 והתנדב לשמש כמקור מודיעיני של מוסד הביון הגרמני (BND) תמורת מקלט מדיני והכנסה כספית נדיבה. הוא תושאל ישירות על ידי מפעיליו הגרמניים במשך שעות רבות, שהתפרסו על פני התקופה שבין דצמבר 1999 לספטמבר 2001. המידע שמסר עלוואן הועבר לקהיליית המודיעין האמריקנית, שאנשיה השתתפו בתחקורו מאחורי הקלעים. עלוואן טען, כי המידע הגיע לידיו בעת שעבד עם 'דוקטור חיידק'. זה היה כינויה בעיראק של ד"ר ריהאב ראשיד טהא אל-עזאווי, מיקרו-ביולוגית שרכשה את השכלתה בבריטניה והועסקה בתפקיד בכיר בתכנית הצבאית של סדאם.

לדברי עלוואן, 'דוקטור חיידק' מינתה אותו לעמוד בראש הקבוצה שבנתה את המעבדות הניידות לייצור הנשק הביולוגי הקטלני. כבר בעת תחקוריו ב-BND, טרם המלחמה, התברר לאנשי המודיעין האמריקניים כי בדבריו של עלוואן שזורים סתירות ואף שקרים, אך זה היה מידע שבעיני האמריקנים נראה אותנטי. האמריקנים נטו להאמין לדיווחי עלוואן, עד כדי עיוות והטיית העובדות. כאמור, לא אותר במהלך המלחמה בעיראק ואחריה כל זכר לנשק ביולוגי. וועדת החקירה שמינה הנשיא בוש בעקבות הכשל המודיעיני קבעה, כי כל דיווחי Curveball היו מפוברקים. בעקבות חשיפת זהותו של Curveball, הוא התראיין לעיתון הבריטי 'גארדיאן' בפברואר 2011 והודה כי בדה מליבו את כל מה שסיפר לאנשי המודיעין הגרמניים.

עוד פיאסקו – המסמכים המזויפים על מגעי רכש של אורניום מניג'ר 

ניג'ר הייתה המדינה האפריקנית שעיראק ביקשה לרכוש ממנה אורניום, שאליה התייחס הנשיא בוש ב-28 בינואר 2003 בנאומו על "מצב האומה". נראה כי אכן כפי שהוא ציין, ארה"ב קיבלה מידע על כך מבריטניה - וועדת החקירה שטוני בלייר מינה אחרי המלחמה קבעה כי היה בסיס למידע זה, אך הוסיפה, כי בפועל לא התממשו כל עסקות בין עיראק לניג'ר.

במקביל שרות המודיעין הצבאי האיטלקי (SISMI) העביר לאמריקנים מסמכים, לפיהם עיראק מבקשת לרכוש מניג'ר 500 טון של תחמוצת אורניום שכינויה 'עוגה צהובה'. אך כבר בתחילת 2002 התעורר חשד בקהיליית המודיעין האמריקנית כי המסמכים מפוקפקים. המסמכים אף הועברו לבדיקת מומחי סבא"א, שקבעו כי אכן המסמכים מזויפים.

עד היום טרם נודע בוודאות מי זייף את המסמכים, אך נראה כי הם זויפו בידי איש אשר בעבר שירת במודיעין הצבאי האיטלקי.

צינורות אלומיניום - לכאורה עבור העשרת אורניום 

ברם, כישלונו החמור ביותר של המודיעין האמריקני היה בסוגיית הרכש העיראקי של צינורות האלומיניום שכביכול נועדו לייצור רוטורים עבור צנטריפוגות להעשרת אורניום. הרוטור הינו החלק העיקרי בצנטריפוגת גז להעשרת אורניום, אשר לתוכו מוזרם גז ה-UF6 (אורניום הקסא-פלואוריד), ותהליך ההעשרה מתבצע כתוצאה מסיבובו המהיר של הרוטור.

המידע על עסקת צינורות האלומיניום שהיה בידי ה-CIA היה נכון, וכל העובדות היו על פני השולחן. אך פרשנותן של העובדות הייתה מוטעית ומשיקה לתחום הדמיון. התנהלות ה-CIA בפרשיה תוארה בהרחבה, בין היתר, על ידי דייויד אולברייט - המכהן היום כראש מכון המחקר הוושינגטוני החשוב ISIS - במאמר ארוך שפרסם ב-5 לדצמבר 2003. בסוף שנת 2000 או תחילת 2001 נחשפה בפני ה-CIA עסקה עיראקית לרכישת כמות רבה של צינורות אלומיניום, שנועדו להערכתה, בשל מאפייניהם הטכניים (אורכם היה 900 מ"מ וקוטרם כ-80 מ"מ), לייצור רוטורים עבור עשרות אלפי צנטריפוגות להעשרת אורניום.

הארגון הממשלתי העיראקי שעמד מאחורי העסקה הייתה המועצה לתיעוש צבאי, שפעלה באמצעות חברת סחר ירדנית בבעלות אזרח עיראקי. החברה הירדנית חתמה על עסקת הרכש עם חברה אוסטרלית העוסקת בסחר אלומיניום, בבעלות חלקית של חברה סינית שהתמחתה בייצור צינורות אלומיניום. לכשנחשפה העסקה על ידי ה-CIA, היא החלה לפעול לסיכולה. לפיכך, כאשר המשלוח הראשון שכלל בין 2,000 ל-3,000 צינורות, שוגר מסין במאי 2001, פנתה ארה"ב לירדן כדי שזו תמנע את הגעתו לעיראק.

אכן, כשהמשלוח הגיע לירדן, הוא נתפס על ידי השלטונות הירדניים. סגסוגת האלומיניום שממנה יוצרו הצינורות הייתה הנתון העיקרי שעל פיו העריכו המומחים הטכניים של ה-CIA כי צינורות האלומיניום נועדו לייצור צנטריפוגות. הייתה זו סגסוגת בעלת חוזק מיוחד שכינויה 7075-T6. אף כי לסגסוגת זו היו, בין היתר, גם שימושים שאינם גרעיניים, היא שימשה בשנות ה-70 לייצור הצנטריפוגות הראשונות שפותחו בהולנד עבור העשרת אורניום, ובהמשך גם עבור הצנטריפוגות מדור ראשון של פקיסטן ושל איראן שפותחו על בסיס הטכנולוגיה ההולנדית.

זאת ועוד, כאשר העיראקים החלו לראשונה ב-1987 בפיתוח צנטריפוגות להעשרת אורניום, הם התמקדו בדגמי צנטריפוגות אלומיניום ישנים שפותחו בשנות ה-40 וה-, ביניהם בעלי רוטור שקוטרו היה כ-80 מ"מ בקירוב - דגם Beams שפותח בארה"ב, ואחד מהדגמים שפותח ברוסיה על ידי הגרמני Zippe. בסופו של דבר, בשל הידע החיצוני שהעיראקים קיבלו ממומחים גרמניים, הם התמקדו עד ערב מלחמת המפרץ השנייה בדגמי צנטריפוגות בעלות רוטורים המיוצרים מפלדת מאראג' (maraging steel) או מסיבי פחמן (carbon fibers).

להערכת ה-CIA בדבר ייעוד הצינורות תרמה גם הכמות העצומה שהעיראקים ביקשו לרכוש - עשרות אלפי צינורות. המומחים של מחלקת האנרגיה בממשל האמריקני, וכן מהמעבדות הלאומיות של אוק-רידג', ליברמור ולוס אלאמוס, וגם חוקרי לשכת המודיעין והמחקר של מחלקת המדינה, דחו את המסקנות אליהן הגיעו מומחי ה-CIA. בפרט הם שללו את הטענה כי שימושה היחיד של סגסוגת 7075-T6 הינו בצנטריפוגות גז להעשרת אורניום. הם גם טענו כי קשה להפעיל את הדגמים של Beams ושל Zippe במערכי קסקדות, והעריכו כי רוטור צר שקוטרו כ-80 מ"מ יגרום לאובדן משמעותי של גז UF6 בתהליך ההעשרה.

גם נתוני מפרט הצינורות לא תאמו רוטורי צנטריפוגות – אורכם היה גדול פי 3 מהאורך הנדרש לרוטורים בקוטר של כ-80 מ"מ, וניצולם לתכלית זו היה מחייב את חיתוכם. אך עבור תכלית זו היה פשוט יותר להזמין מראש צינורות קצרים יותר. גם לא ניתן הסבר מדוע נדרשה במפרט אנודיזציה של הדפנות החיצוניים של הצינורות - דרישה שאינה מחויבת המציאות לגבי רוטורים של צנטריפוגות. זאת ועוד, העיראקים ביקשו לרכוש אך ורק צינורות אלומיניום. אך במידה והם התכוונו לייצר מהם 25,000 צנטריפוגות, כטענת ה-CIA, היה עליהם לרכוש גם כמויות תואמות של רכיבי הצנטריפוגה הנוספים, כגון 25,000 מסבים (bearings) עליונים, 25,000 מסבים תחתונים, 50,000 גביעי קצה (end cups) לרוטורים, ועוד.

אך מכל מקום, לא נמצא כל מידע מודיעיני שהצביע על כוונה עיראקית לרכוש רכיבים אלה. ייעודן האמיתי של הצינורות נתגלה על ידי מומחי סבא"א, שמצאו כי עיראק ייבאה בשנות ה-80 כמויות גדולות של צינורות לייצור משגרי רקטות MLRS (multiple rocket launch system), בעלי מפרט טכני זהה שביקשו לרכוש ב-2001. חרף זאת, עד לאחר שהסתיימה מלחמת המפרץ השנייה מומחי ה-CIA טרם השתכנעו כי הצינורות הללו נועדו לצנטריפוגות.

מהותית – פיתוח נשק גרעיני לא היה תורם לשרידות משטר סדאם

על כל פנים, בוויכוח הסוער אם צינורות האלומיניום נועדו לצנטריפוגות או לא, נעדר המבט הכולל: האם בתקופה שלפני מלחמת המפרץ השנייה היה פיתוח נשק גרעיני משרת את מטרותיו של סדאם חוסיין? התשובה היא – לא!

באותם ימים כבר החלו לנשב רוחות המלחמה והמשטר העיראקי נערך להילחם על חייו. הקריטריון העליון של כל אחד מצעדיו היה באיזו מידה יועיל הדבר עבור שרידותו. ניתן לחשב את כושר ההעשרה של צנטריפוגות אלומיניום בעלות רוטור שקוטרו 80 מ"מ על ידי השוואתן לצנטריפוגות פקיסטניות מדור הראשון. אף צנטריפוגות אלה היו בעלות רוטור שיוצר מסגסוגת אלומיניום, אך בקוטר 100 מ"מ. לפיכך, בחישוב גס, תפוקת ההפרדה של צנטריפוגה בעלת רוטור אלומיניום בקוטר 80 מ"מ, הייתה נמוכה עד כדי כשליש מזו של צנטריפוגה פקיסטנית מדור ראשון.

על פי החישוב, כמות הצנטריפוגות הפקיסטניות מדור ראשון הנדרשות עבור העשרת אורניום עבור ייצור פצצה גרעינית אחת לשנה הוא כ-4,000 יחידות. על כן, לאותה מטרה תידרשנה 12,000 צנטריפוגות אלומיניום בעלות רוטור שקוטרו 80 מ"מ. בכל מקרה, הזמן שהיה נדרש להקמת מתקן צנטריפוגות להעשרת אורניום הכולל 12,000 צנטריפוגות הינו 5 שנים או יותר– תקופת זמן ארוכה ביותר על פי לוח הזמנים של סדאם באותם ימים. יתר על כן, מתקן העשרה בגודל זה היה עשוי להיות מטרה נוחה לתקיפה אווירית. לפיכך, מתקן להעשרת אורניום לא היה עשוי להאריך את שרידות משטרו של סדאם. בשל כך, סביר כי מבחינת עיראק, הקמת פרויקט צנטריפוגות כלל לא הייתה אמורה לעמוד על הפרק.

בכל זאת – המלחמה בעיראק הייתה מוצדקת

כשפרצה מלחמת המפרץ השנייה תמיכת הציבור האמריקני במלחמה הייתה כמעט מלאה, וזאת בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. אך כאשר החלו פעולות גרילה ופיגועים בהיקף נרחב נגד חיילי ארה"ב, החלה התמיכה לדעוך. גם תרמו לכך הטענות השגויות של אנשי ממשל בוש ערב המלחמה בדבר הנשק להשמדה המונית שבידי עיראק.

ניתן להגדיר את המצב שנוצר אחרי המלחמה כאפקט של מפולת שלגים - ככל שהתגברה בארה"ב ובעולם הביקורת על עצם היציאה למלחמה, כך גברו פעילויות הטרור נגד הכוחות האמריקניים בעיראק והאבדות שנגרמו להם, ובשל כך גברה הביקורת עוד יותר. כתוצאה מהמצב הבלתי אפשרי שנוצר, התעצמה בארה"ב הדרישה להחזיר את החיילים מעיראק.

על כן, בהוראת הנשיא אובמה, ב-14 בדצמבר 2011 החייל האמריקני האחרון עזב את עיראק וחזר הביתה. ביום שלמחרת ארה"ב הכריזה רשמית על סיום מעורבותה בעיראק.

מכל מקום, הסיפור טרם הסתיים. כתוצאה מהנסיגה האמריקנית נוצר מצב בו כיום איראן הא המדינה אשר בפועל שולטת בעיראק. בסופו של יום, הרעל שענבי הזעם הטיפו באדמת עיראק עדיין מפעפע והארץ ממשיכה לדמם. אך למרות האבדות הרבות וחרף הביקורת הציבורית כנגד השגיאות נעשו ערב המלחמה, במהלכה ואחריה, המלחמה הייתה מוצדקת. סדאם חוסיין הנהיג בעיראק משטר טוטליטרי ורצחני. 'אבירי החופש והמצפון וזכויות האדם' שבעולם נטו להתעלם מאכזריותו של המשטר: מהעינויים האיומים בכלא אבו-ע'אריב שליד בגדאד להם זכו אלה שנחשדו בהתנגדות למשטר, וגם מרציחת אלפי אזרחים ממוצא כורדי על ידי התקפה אווירית בנשק כימי בשנת 1988, בעיירה חלבג'ה. אסור היה אפוא לאפשר למשטר כזה להמשיך ולהתקיים.

משטר סדאם היה מסוכן לא רק לעם העיראקי. הפלישה העיראקית לכוויית ב-1991 שהולידה את 'מלחמת המפרץ הראשונה' הוכיחה כי המשטר היווה סיכון מתמשך גם למדינות האזור ולשלום העולם. בהקשר לכך יש לקחת בחשבון גם את התוצאות ההרסניות שהיו עלולות להיגרם לכלכלה העולמית במידה ועיראק הייתה משתלטת על בארות הנפט בחצי האי ערב.

מהזווית הישראלית, בוודאי המלחמה הייתה מוצדקת. אזרחי ישראל מתקשים עד היום לשכוח את התקפות הטילים על ערי ישראל בעת 'מלחמת המפרץ הראשונה', ואת ישיבתם הממושכת בחדרים האטומים. לשמחתם, אי-נעימויות אלה נמנעו מהם בעת 'מלחמת המפרץ השנייה'. מההיבט הישראלי, מן הראוי לציין גם את מאמרו של שלמה ברום בפרסום מטעם מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים מנובמבר 2003. הוא כתב: "בשאלה על אודות התמונה שצוירה על ידי שירותי המודיעין של מדינות הקואליציה, החברה השלישית בכשל המודיעיני, ישראל, נותרה בצל. זאת, למרות שהמודיעין הישראלי היה שותף מלא לתמונה שהוצגה על ידי האמריקנים והבריטים בדבר היכולות הבלתי קונבנציונליות של עיראק." אולם חרף טענתו של ברום, אשר כנראה צודקת, אפשר כי גם בקהיליית המודיעין הישראלית היו שחלקו על ההערכה המקובלת בדבר הנשק להשמדה המונית של עיראק, לדוגמה - בסוגיית צינורות האלומיניום.

אך עם זאת, הם נמנעו מלהביע את דעתם בקול רועם, מכיוון שסברו כי לטובתה של מדינת ישראל יש להפיל את משטרו של צדאם בכל מחיר. לארגוני הביון בעולם יש שני תפקידים: לאסוף מודיעין ולהעריכו. גיבוש הערכה מודיעינית נכונה מותנה באיסוף טוב של מידע. אך גם להפך - הערכה נכונה, אם כי כתוצאה ממידע חלקי או מאינטואיציה, מאפשרת לשפר את כמות המידע שייאסף ואת איכותו. האינטראקציה בין האיסוף למידע לידי ביטוי בתופעה של 'ההתנהגות גלית' שאפיינה את המודיעין האמריקני במהלך העשור הקודם – הערכת-חסר, שלאחריה הערכת-יתר, ושוב הערכת-חסר.

בקשר לכך, אי אפשר להתעלם מהסימביוזה הרבה שהייתה קיימת בארה"ב בין הממשל לבין קהיליית המודיעין. המודיעין האמריקני שגה קשות ערב אירועי 11 בספטמבר 2001 בהערכת חסר של יכולת ארגון 'אל-קעידה' לפגוע בלב ארה"ב. אך היה זה כישלון שיטתי של כלל הממשל האמריקני. במיוחד כשלה סוכנות ה-FBI, אשר נתון לה המנדט לפעילות המודיעינית בתוככי המדינה. הכישלון ביכולת להעריך את הטרור האסלאמי נבע בעיקר מקשיי איסוף המידע, בשל היעדר תקציבים מספיקים וכוח אדם מיומן, אך גם כתוצאה מתיאום לקוי בין זרועות הממשל השונות.

מנגד, הכישלון המודיעיני ערב 'מלחמת המפרץ השנייה' בדבר היכולת העיראקיות, שתואר לעיל ושהיה בעיקר של ה-CIA, התבטא הפעם בהערכת יתר. אמנם הוא נבע מאיסוף לקוי אך גם מניתוח מוטעה ומעוות של המידע. אך, ב-2007 שוב טעתה קהיליית המודיעין האמריקנית, למרות ארגונה מחדש תחת משרד מנהל המודיעין הלאומי. הפעם, ניתוח כוונותיה של איראן בסוגיית הגרעין היה נגוע בהערכת-חסר, לפחות כפי שהתבטא בחלקו הבלתי חסוי של 'אומדן המודיעין הלאומי' של 2007. קהיליית המודיעין האמריקנית העריכה כי האיראנים השעו ב-2004 את תכנית פיתוח הנשק הגרעיני. הערכה זו התבררה כמוטעית, בפרט לאחר חשיפת המתקן החשאי העשרת האורניום בפורדו. אף על פי כן, מסמך 'אומדן המודיעין הלאומי' של שנת 2011 המשיך להעניק לאיראנים קרדיט בתחום הגרעין אשר אינם ראויים לו.